בכל משחק בליגת האלופות, אנו רואים אותם. את הפרצופים שוני הגוון קוראים בלשונות שונים אל האוהד הממוצע, ומבקשים ממנו להצטרף למאבק בגזענות. אולי האמירה הזו, הגלובלית, אינה נאמרת מספיק דווקא בשפת הקודש. "אמור לא לגזענות". והנה אנחנו כאן, בקצה המזרח התיכון על חוד קיבוץ הגלויות של יבשות אסיה ואפריקה מבקשים להיות אירופה. במדינה שחרטה על דגלה את סמל השלום בין שפע מדינות ערב, שכנותינו מבחירה (מאז שהרצל לא הצליח לגרור אותנו לאוגנדה) עוד משחר הקמתה.
בעת הכרזת המדינה, אותו יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, הקריא ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון את מגילת העצמאות. אלה כמה מהדברים שהקריא איש החזון הקטן-גדול הזה: "ההתיישבות היהודית המחודשת הביאה את ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ, והינה שוחרת שלום", גורס המסמך ההיסטורי, שעליו מושתתת זכותנו ההיסטורית והוא אחד מיסודות הדמוקרטיה וההומניזם שלנו כאומה. אחרי כן כתוב כך: "מדינת ישראל.. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות. אנו קוראים.. לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". במלים אחרות, מדינת כלל אזרחיה.
ועוד ממשיך מסמכנו ההיסטורי וקורא: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו". והנה, כמעט 70 שנה אחרי אנו נאלצים לשמוע במגרשי הכדורגל קריאות גזעניות, במקום שהספורט נטול הדמוקרטיה יהיה מקום של אחווה ושל אנושיות.
ובמקום קדמה, אנו מקבלים קהלים שמלבים בתוך האש הספורטיבית הלגיטימית את אש היצרים והשנאה, את הדעות הקדומות ואת הוקעת האחר על רקע לאומני. כל אלה מנוגדים בתכלית ליסודות להם קרא מייסד המדינה בן גוריון. אי אפשר להיות צבועים. הגזענות אינה חלקם הפרטי של אוהדי בית"ר ירושלים. קל להצביע ולהדגיש דווקא אותם. אבל בסוגיית הגזענות, אנו נוטים לשמוע את הדי הלאומנות השלילית במשחקיה של הקבוצה.
בכל פעם שמזכירים את אוהדי בית"ר בהקשר של גזענות, מחלקים אותם לשניים. יש את הקומץ, ששר שירי נאצה שאת מילותיהם עדיף למחוק ולא לכתוב. בצד השני יש את הרוב הגדול, שאינו משתתף באותה חונטה הקרויה ברוב המקרים 'לה פמיליה'. ואותם פרשנים מספרים כי קהל נפלא זה אינו משתתף בקריאות הגזעניות. בזמן הזה, ממשיכים לשמוע את השירים ולראות את המראות.
המצב הגיע לכדי אבסורד ספורטיבי. מדובר ביחסים הרעועים שיש בין אוהדי בני סכנין לאוהדי בית"ר. שתי הקבוצות הגיעו להחלטה מעוררת הפלצות שקהלים מצד אחד לא יגיעו למשחקי הבית של הקבוצה השנייה מתוך החלטה מודעת ובאופן מאורגן בכדי למנוע בעיות באקט שאינו יותר מאשר להרים ידיים בקלות בלתי נסבלת. ונשאלת השאלה – לאן הגענו? האם אנו חיים במדינה כה פרימיטיבית שאי אפשר לחוות בה את מלוא חוויית הספורט? שלא ניתן לממש בה את ייעודו האמתי של הכדורגל, בו כל קהל מעודד את קבוצתו בספורטיביות וצובע את היציעים?
ועוד שאלה, הפעם על מהות הגזענות. שומעים לא פעם על ההשוואה הלא נכונה בין בית"ר ירושלים לבין אתלטיק בילבאו הספרדית. "בית"ר רוצה שחקנים יהודים, ממש כמו שבאתלטיק בילבאו רוצים רק באסקים". החלק השני הוא נכון. הייחודיות של אחד משלושת המועדונים ששיחק בכל העונות של הליגה הראשונה בספרד הוא מועדון שחורט על דגלו את סמל החרות של העם הבאסקי. רק שחקנים על טהרת המוצא הבאסקי יכולים לשחק במועדון (וגם כאן יש כל מיני פרשנויות, אם האם באסקית או האב באסקי ובכלל מיהו באסקי). אך זוהי לאומיות, לא לאומנות ובטח שלא גזענות.
בבית"ר ירושלים משחקים כל אומות העולם למעט אחת. יכולים לשחק בה יהודים, ברזילאים, ארגנטינאים, קרואטים, שחקנים מגאנה, רוסיה, צרפת ואפילו מפגן די מרשים של הונגרים. אבל ערבי בבית"ר? זה לא. בית"ר ירושלים היא הקבוצה היחידה בליגת העל הישראלית שלא שיחק בה שחקן ערבי. וזאת גזענות. לא שמירת הלאום, כמו בבילבאו. ואין שום משפט שאומר: "רק תושב ירושלים רבתי יכול לשחק בבית"ר". שהרי אז לבטח היו משחקים שם ערבים.
אבל השאלה המתבקשת היא לגבי אותו חלק הארי, אותם אנשים המואסים בקריאות הנאצה, אותם אוהדים שוחרי שלום שלא מזמרים את מילות הזוהמה והשטנה כלפי אזרחים מסוימים. אנחנו תמיד מדברים רק על אותו "הקומץ הבית"רי", אותה עמותת אוהדים "משפחתית", ותמיד התמונה מלאה במאות, אם לא אלפים, שצובעים את היציע בשחור-צהוב מלא הנחושת והאור. אז מדוע לא קמים אוהדיה הטובים של בית"ר וקוראים להפסיק את האלימות בצורה פומבית וגורפת? היכן קולם של מרבית אוהדיה שיקומו על אותו גוף סורר ויגנו אותו, שלא נאמר יבעטו אותו החוצה? למה אנחנו לא שומעים בתקשורת את האוהדים הטובים ושוחרי השלום של בית"ר ירושלים?
נסיים את הכתבה במילותיו האלמותיות של אחד מגדולי המוסיקאים היוצרים ג'ון לנון עם מעט נגיעות של פרשנות: "דמיין שאין גבולות, זה לא כל כך קשה, אין סיבה להרג ואין משמעות לדתות. דמיין את כל האנשים חיים בשלום. דמיין שאין תאוות בצע או רעב, וכולנו אחים. שכל בני האדם חולקים יחדיו את העולם". ואני אוסיף – אם לא את כל העולם, אז לפחות את מגרשי הכדורגל. כי ענף הספורט הוא חלק מעץ האדם, בו כולנו עלים בצבעים שונים שפורחים ברגעי השיא של המשחק היפה והשמח ביותר.
