מאז ומתמיד האי הבריטי היה נחשב למקום שבו הכשלונות שם היו צוברות תאוצה, אם זה בכדורגל (הראיה המרכזית לכך היא העמידה בלחצים שמופעלים על הבריטים אי הזכיות של הנבחרות הבריטיות שלא עומדים בהם). בטניס (שמאז 1936 לא היה טניסאי שהגיע למקום ה-1 בעולם). יש כאלה שאפילו יגידו שהבריטים הם לוזרים נצחיים, שהם נכשלים ברגעי מאני טיים, וגם שהם לא בנויים ללחץ של מעמד מסוים למעשה הם תמיד מגיעים עד הבאר. אך לא מצליחים לשתות ממנו. עד שהגיע היהלום הבריטי הנוצץ ריין גיגס שהגיע מווילס ׁ(חלר מבריטניה לכל דבר) וכיכב בשנות ה-90 המאוחרות במנצ'סטר יונטייד. הוא היה ככל הנראה האחראי הגדול בכל הזכיות של השדים האדומים בהנהגתו של המאמן המעוטר אלכס פרגוסון.
רייאן גיגס נולד בעיר קארדיף שבווילס אשר שוכנת באי הבריטי. המהלך הלא צפוי שלמעשה הוביל את הוולשי לעיר מנצ'סטר זה ענף הראגבי, כאשר אביו קיבל הצעה מקבוצת הראגבי של סווינטון ונענה לה. כתוצאה מכך גיגס החל לשחק בנערים של מנצ'סטר סיטי והגישושים אחריו רק החלו יותר ויותר לצבור תאוצה, כאשר הסקאוטר של הסיטי ראה את הפוטנציאל לנגד עיניו והוא לא היסס וצירף את הוולשי אל סיטי, בהיותו בן 14 גיגס קיבל הצעה מהמאמן המעוטר אלכס פרגוסון והחל למעשה לפרוץ את דרכו קדימה, כאשר הצטרף למערכת האימונים של מנצ'סטר יונייטד.
המעבר מהמיקרו למאקרו זהו המעבר שרוב השחקנים כושלים בו במיוחד הבריטים, אך גיגס בגיל 17 הוכיח אחרת הוא חתם על החוזה המקצועני ה-1 שלו אצל היונייטד. למעשה הוא קיבל מקום של קבע בהרכב הראשון ויחד עם זאת, הזדמנות בלתי רגילה, כאשר הוולשי קיבל את הזכות להיות היורש הבא של אריק קאנטונה שבאמת היה אגדה בפני עצמה וגיגס הפך בעצם למנהיג של השדים האדומים.
לגיגס היו הרבה תכונות שמשכו את תשומת ליבו של אלכס פרגוסון ולראיה: הטכניקה המופלאה של עם הכדור, המוכנות שלו לכל משחק ומשחק, מיומנות על, וכמובן המנהיגות שלו. הוא אכן עמד באתגר וכבר בעונתו הראשונה אצל היונייטד הוא זכה להניף את אליפות אנגליה. באמת היה ניתן לראות עד כמה האיש רעב לתארים כאשר זכה בעונה השנייה שלו ברציפות, בעוד אליפות ולמעשה הפך לעוגן המרכזי של מנצ'סטר יונטייד. מעבר ליכולות הפיזיות והמנטליות של ריאן גיגס מעל הכל הוולשי היה סמל ודוגמה ומופת לכל שחקן ושחקן שלבש את המדים של השדים האדומים, וההוכחה המרכזית לכך היא זה שגיגס במשך כל הקריירה שלו לבש רק את חולצת היונטייד, ולא עבר לשום מועדון גדול אחר.
ההישגיים המרהיבים של ריאן גיגס בהחלט היוו את השליטה האבסולוטית של מנצסטר יונטייד בכדורגל העולמי של שנות ה-90 המאוחרות, וההוכחה ההישגית לכך היא גמר גביע אירופה לאלופות ( שנת 1998-1999) שבו זכו היונטייד לזכות לאחר מהפך היסטורי בתוספת הזמן, כאשר אחד הכוכבים הזכורים מאותו גמר היה טדי שרינגהאם, שקיבל את הבישול מגיגס מה שמעיד על כך שבהחלט היה לוולשי חלק בזכייה של השדים האדומים בצ'מפיונס. יחד עם זאת רייאן גיגס היה גם שותף לטרבל היסטורי של היונטייד עם המאמן אלכס פרגוסון, ולמעשה היונטייד זכתה גם באליפות אנגליה ובגביע האנגלי כאשר את החבורה מוליך גיגס יחד עם עוד מספר שחקנים בני אותו שנתון דוגמת דייויד בקהאם והאחים נוויל לתארים הרבים של היונייטד.
הבעיה העיקרית של הוולשי היא המעבר מהקבוצה אל הקריירה הבינאלאומית, כלומר קריירת הנבחרות וניתן לראות לאורך כל ההיסטוריה כי שחקנים שמצליחים בקבוצות האם שלהן נכשלות בנבחרות ולראיה: ( ליאונל מסי של ימינו). אולי זה בשל לחץ הדעת הקהל אבל באמת גיגס לא הצליח להרשים יותר מדי במדי בנבחרת הוולשית מה גם שווילס לא הייתה מאימפריות הכדורגל העולמי, ובעצם גיגס לא הצליח להעפיל עמם לשום טורניר משמעותי כזה ואחר (כולל גביע העולם).
הוא אמנם סיים כסמל ביונייטד למרות מספר פרשות מביכות לקראת סוף הקריירה שלו (הרומן עם גיסתו למשל) אבל כאמור לא הצליח לשים חותם על הנבחרת הלאומית שדווקא בלעדיו הופכת לאט לאט לנבחרת בכירה יחסית באירופה.
