לאורך ההיסטוריה עברו בין ריאל מדריד לברצלונה סך כולל של 33 שחקנים, כאשר רובם המכריע עבר לריאל (21 לעומת 12 בכיוון ההפוך). שני המעברים הבולטים ביותר והמשמעותיים ביותר היו של שני שחקנים בעלי אותו שם פרטי- הראשון לואיס אנריקה והשני לואיס פיגו.
אפשר לומר שמעברו של לואיס אנריקה מריאל לבארסה היה אחד הטריגרים הגדולים למעברו הסנסציוני של פיגו רק כמה שנים מאוחר יותר. אנריקה היה נחשב לכוכב די גדול בריאל בתחילת שנות התשעים, ועזר למועדון לקחת אליפות בעונת 1994/95. אבל העונה שלאחר מכן הייתה נקודה משמעותית מאוד לשני המועדונים הגדולים ביותר בספרד. בעונת 1995/96 ריאל החליפה כל כך הרבה מאמנים, וחורחה ולדאנו הסתכסך עם אנריקה וזרק אותו לספסל. רק חילופי מאמנים תוך כדי עונה, הראשון, מינויו של דל בוסקה ולאחריו איגלסיאס האלמוני נתנו לאנריקה מעט הזדמנויות לשחק; אבל אנריקה היה בשנת חוזה והיה אמור לסיים את חוזהו בקיץ.
מערכת היחסים העכורה של אנריקה עם ההנהלה ועם האוהדים, שלא אהבו את התנהגותו הכללית, גרמה לשחקן לחשב מסלול מחדש. בחודש מרץ הוטלה פצצה והודלף לתקשורת בספרד (באל מונדו דפורטיבו, אחד מהעיתונים המצדדים בברצלונה) שאנריקה הולך לעבור לבארסה וכבר החל בבדיקות הרפואיות. דברים אלה רק הציתו את האש עוד יותר ואוהדי ריאל לא הפסיקו לקלל את אנריקה. הם שמרו לו טינה, מה שגרם לו בין היתר לא לתפקד טוב עד סוף העונה – הוא סיים אותה עם שלושה שערים בלבד בכל המסגרות. גם העונה של ריאל נחתמה בצורה קטסטרופלית. את העונה ריאל סיימה במקום השישי בלבד מתחת לאספניול וטנריפה הקטנות, ובעיקר במרחק של 17 נקודות מתחת ליריבה העירונית אתלטיקו מדריד, שזכתה בדאבל אדיר מבחינתה (עם סימאונה השחקן ולובו פאנב הבולגרי שהבליח לעונה אדירה ונעלם). נקודת האור היחידה של ריאל באותה עונה היא העובדה שבעונה הקודמת צמח לה כוכב למרות הכל, והוא כמובן ראול.
העונה שלאחר מכן הייתה אחת העונות הגדולות ביותר שנראו בספרד. דווקא המעבר של אנריקה לבארסה התחיל בעצם את מירוץ חימוש הכוכבים. בארסה בעצם עשתה את החיזוקים הגדולים ביותר ושילמה הכי הרבה כסף. היא בעצם הקדימה את הגלאקטיקוס של ריאל בארבע שנים, כאשר עשתה מסע רכש מרשים. באותו קיץ והחתימה את ויטור באיה, לורן בלאן, וג'ובאני. גולת הכותרת החלק ההתקפי הקטלני שעליו נשפך הון והוא הבאתם של רונאלדו נזאריו מפ.ס.וו., פיצי מטנריפה, שהיה נחשב אז כוכב גדול בלה ליגה, החזרתו של חריסטו סטויצקוב לסיבוב נוסף, וכמובן, הדובדבן שבקצפת – לואיס אנריקה.
באותה עונה ברצלונה בעיקר בנתה את המועדון מרובה הכוכבים, אבל הפסידה את האליפות כנגד כל הציפיות ליריבה השנואה ריאל, שעשתה שלושה החתמות משמעותיות במקביל לברצלונה. הראשונה הייתה של דאבור שוקר, שנתן עונות יפות בסביליה והייתה לו יכול אדירה בנבחרת שלו. בנוסף, שני החתמות מאוד מפתיעות שהתפתחו להיות כוכבי על: האחד קלרנס סיידורף, שהגיע לאחר עונה יפה בסמפדוריה והיה אלוף אירופה עם אייאקס, והשנייה והמשמעותית יותר לריאל היא החתמתו של רוברטו קרלוס שהגיע מאינטר. באותה עונה ריאל לקחה אליפות צמודה, אבל בארסה נבנתה נכון יותר ולקחה את שתי האליפויות לאחר מכן, וזללה תארים. זאת, בעוד חוץ מהעונה החד פעמית ההיא ריאל התרסקה בגדול במעמד הליגה הספרדית (באירופה היא זכתה ב-3 גביעים ב-5 שנים) וצפתה בקנאה בבארסה בכיכובו של לואיס אנריקה, שנהיה באותן שנים סמל גדול בברצלונה כשחקן. אנריקה התחיל להיות סקורר גדול, בתוספת של שיתוף פעולה אדיר עם ריבאלדו, ושניהם סחפו את בארסה לשתי אליפויות ולגביע, בעוד ריאל לא מהווה תחרות אמיתית על האליפות.
להצלחות הגדולות של בארסה היה שותף עוד שחקן מתחת לרדאר והוא הכוכב והדינמו של המועדון. היה זה לואיס פיגו, שניווט את ברצלונה להצלחה.
כמו מרבית כוכבי פורטוגל, לואיס פיגו עבר באקדמיה האדירה של ספורטינג וכיכב בדור הזהב של פורטוגל לצד פאולטה ורוי קושטה. פיגו נקנה ע"י בארסה תמורת סכום מגוחך של 2.25 מיליון ליש"ט ונהיה שם הכוכב הגדול ביותר ואף הקפטן המחליף של גווארדיולה. היה נראה שבארסה בדרך לחזור לימי "הדרים טים" של יוהאן קרויף בתחילת שנות ה-90, הקבוצה שזכתה ב-4 אליפויות רצופות ובגביע אירופה. ואכן, באותם ימים פיגו היה נחשב לשחקן הטוב בעולם (כמובן שיש הטוענים שזידאן, אבל נדלג על הויכוח). בימי טרום רונאלדיניו ולפני מסי וכריסטיאנו רונאלדו.
אבל שנת 2000 הייתה אבן דרך לא רק בהיסטוריה של ריאל מדריד, אלא בהיסטוריה של הכדורגל העולמי והיא שינתה לחלוטין את התפיסה של הכדורגל העולמי. בעוד לפני כן אליפויות ותארים היו נלקחות עם שושלות ועם מועדונים שרצים ביחד לאורך זמן, הגיע פלורנטינו פרז בתור תקווה אדירה לריאל מדריד. הוא נופף במהלכים שנתפסו כפופוליזם, כלומר קניית השחקנים הטובים בעולם בכסף ולא במעט כסף אלא בהמון כסף. מהרגע שפרס נבחר הוא התווה את הדרך למועדונים הגדולים באירופה, בנוסחת הצלחה=כסף ולהיפך. אוהדי ריאל ומחזיקי המניות שדווקא רוו נחת באירופה עם גביעים והצלחות רק שם רצו לתת מכה ניצחת ליריבה השנואה ולבסס את מעמדה ולהוציא מהמשוואה שהצלחה יכולה להיות חלקית. ולא להצליח "או באירופה או בספרד" כמאמרו המפורסם של אלון מזרחי, אלא להצליח גם באירופה וגם בספרד. ואת זה עושים? עם השחקנים הטובים בעולם. ואיך משיגים אותם?(שוב) כסף והרבה כסף.
ריאל שילמה על פיגו מעל 56 מיליון ליש"ט בשביל להנחיתו בסנטיאגו ברנבאו והוא אכן הגיע, דבר שגרם לאוהדי הבלאוגרנה לשנוא את השחקן לנצח. שאר העברות של ריאל באותו קיץ היו על גבול ההזויות וריאל הביאה את פלאביו הפלופ מלה קורוניה תמורת סכום שנתפס אז כדמיוני 25 מיליון יורו לשחקן ברמתו. גם ההחתמות של מוניטיס וסולארי נתפסו כלא מציאותיות, אבל כל זה לא מנע מפיגו להוליך את ריאל לאליפות ולהעפיל עימה לחצי הגמר עם עונה ראשונה מאוד מוצלחת מבחינתו, כולל התואר שחקן השנה באירופה. אבל מה שהוא לא ישכח מאותה עונה זה תקרית ראש החזיר בביקורו השני בקאמפ נואו שבו נזרק לעבר פיגו ראש חזיר בתוספת לפחיות בירה ולחפצים שנשלחו לעברו באין מפריע. בעקבות כך, פיגו פחד להרים קרנות מחשש שיותקף או שיזרקו דברים מסוכנים לעברו (בתקופה שבה לבארסה לא היה קהל קונצרטים כמו היום, שמלא בתיירים שבאו לעשות סלפי בשביל מזכרת לבר מצווה).
אחד מאוהדי בארסה אמר בראיון לאחר המשחק: "אנחנו שונאים אותך כי אהבנו אותך כל כך".
מעברו של פיגו גם השפיע בעצם על חוזי השחקנים בכל העולם. כאשר לריאל היה סעיף שיכנסו למועדון כספים במידה והשחקן יעשה קמפיינים וחוזי פרסום.
לפני כחודש וחצי נשאל פיגו לאס הספרדי למה עשה את המעבר מבארסה לריאל, הוא ענה:"הגעתי למדריד כדי לזכות ביותר תארים וביותר יוקרה וגם השיקול הכלכלי היה מאוד חשוב".
פיגו בעצם היה השחקן שסלל את הדרך ל'גלאקטיקוס' שהגיעו בעונות שלאחר מכן עם זידאן, בקהאם ורונאלדו(שגם הוא הגיע מבארסה אבל לא בצורה ישירה,ושיחק שם רק עונה אחת ולאחר מכן שיחק 5 שנים באינטר עם הרבה מאוד פציעות) שסייעו לריאל לקחת 2 אליפויות אירופה. מצד שני, לא להזהיר בליגה בסוף הקדנציה של פיגו בריאל(עונות 2003-4 ,2004-5).
ההצלחה או הנפילה (תלוי את מי שואלים) של הגלאקטיקוס היא בעיקר תודעתית ועזרה לכמה קבוצות להצטרף לטופ העולמי של הכדורגל מאז כדוגמת – צ'לסי, פאריס סאן ז'רמן ומנצ'סטר סיטי, וכמובן מרוץ החימוש של הקבוצות הגדולות עד היום והוצאת סכומים לא פרופרציונלים בשביל ההצלחה.
פיגו גם נשאל על יחסו כיום לברצלונה וענה בפשטות: "זאת הייתה תקופה נהדרת שעזרה לי לצמוח כשחקן, אני לא מתחרט על שום דבר ויש לי רק דברים טובים לומר. הייתי מאוד בר מזל לפגוש את יוהאן קרויף."
היריבות המרה בין בארסה לריאל תישאר כנראה לנצח וגם היום מעבר של כוכבים בין הקבוצות לא יתקבל בעין יפה (בעיקר של מסי ורונאלדו). למרות שמאז ריאל התעניינה לא פעם בלקחת שחקנים מבארסה (פרז עדיין הנשיא להזכירכם). ובכדורגל כמו בכדורגל, נושא רגיש כמו מעבר בין שני קבוצות עם יריבות גדולה עדיין מעורר אמוציות בעיקר בשל סיבות פוליטיות. בארסה מייצגת את קאטלוניה, ריאל את השלטון בספרד, ממש כמו שסלטיק את הקתולים וריינג'רס את הפרוטסטנטים; פנרבחצ'ה מייצגת את שלטון ארדואן והימין השמרני ובשיקטאש את השמאל החילוני, הכוכב האדום את השמאל הסוציאלסטי ופרטיזן את הימין הלאומני וכל מעבר שחקנים בין קבוצות עדיין יכול להצית אש ובעיקר להקיז דם או במקרה הטוב ראש של חזיר.
לואיס פיגו יזכר כאחד השחקנים הגדולים שהיו בריאל וגם בבארסה וכמובן שנחשב לאחד משלושת הגדולים בנבחרת של ארצו פורטוגל, בצוותא עם אוזביו וכריסטיאנו רונאלדו. גם היום הוא עדיין מעורר אמוציות ואולי זה מה שבעצם הופך אותו לכל כך גדול.
