עשרת הכדורגלנים הישראלים שייצגו אותנו בכבוד בחו"ל.
היו לא מעט שחקני כדורגל ישראלים שיצאו מליגת העל לקבוצות בחו"ל, פעם היעד היה ספרד, פעם צרפת, לפני כמה שנים הייתה נהירה לבלגיה. בעשורים הקודמים לא היו לכדורגל הישראלי הרבה לגיונרים, אבל השחקנים שכן יצאו לחו"ל היו מהטופ של הכדורגל בארץ והיו כאלה שגם השאירו חותם ברמות הגבוהות של הכדורגל העולמי. כעת יש הרבה יותר לגיונרים ישראלים אבל חלקם משחקים בליגות שפחות איכותיות מליגת העל. בשילוב של כמה וכמה דורות של כדורגלנים ניסינו להביו מי הם אותם ה-10 שהיו הכי טובים, הכי משפיעים והיו ברמות הגבוהות ביותר. לאו דווקא איכות השחקן היא שקבעה (אחרת אבי נמני היה מדורג די גבוה) אלא בעיקר הקריירה שעשה לעצמו בחו"ל (ע"ע טל בנין).
כמעט נכנסו לדירוג:
בירם כיאל: הקשר היה חלק בלתי נפרד מהסגל של סלטיק ואף צד את עינה של מנצ'סטר יונייטד בזמנו. גם בברייטון הוא בעל הבית על המגרש.
ניר ביטון: האיש שנכנס לנעליו בסלטיק. יש לו עוד הרבה מה לשפר, גם מבחינת מעמדו במועדון הסקוטי, אבל ללא ספק הוא בדרך הנכונה אם כי ב3-4 חודשים האחרונים ישנה ירידה בכושרו.
אבי תקווה: שלוש שנים כשחקן רוטציה בגרסהופרס ועוד שנתיים כשחקן הרכב ביאנג בויז לא הספיקו לקשר הנפלא להיכנס לדירוג.
תומר חמד: משחקן ספסל באח"י נצרת לחלוץ שזוכה לפרגונים ממסי כששיחק במאיורקה. גם באלמריה ובברייטון הוא חלוץ רוטציה לגיטימי ונכון להיום בכושר הכי טוב מבין החלוצים הישראלים בנבחרת.
שלום תקווה: 7 שנים שיחק אחיו הגדול של אבי בחו"ל אבל חוץ מלהיות שחקן הרכב בליאז' בעיקר חימם את הספסל ולכן נשאר מחוץ לרשימה.
ליאור רפאלוב: הקשר מאור עקיבא פותח עונה שישית בברוז' ועם ממוצע של 28 הופעות ליגה בעונה בהחלט אפשר להחשיב אותו כבורג מרכזי של המועדון, יחד עם זאת אפילו האליפות משנה שעברה לא הצליחה לדחוס אותו לטופ-10.
אליניב ברדה: 4 תארים מקומיים גרף אליניב ברדה בשש השנים שבילה בגנק ואף מונה לקפטן המשנה של המועדון. הוא הכובש המצטיין של המועדון בכל הזמנים לשחקן זר ורק בגלל שלא הצליח להוביל את הקבוצה לריצה טובה במפעלים האירופאים הוא הושמט מהטופ-10 שלנו.
גיורה שפיגל: 6 שנים שיחק שפיגל בצרפת (שטראסבורג וליון) אבל שימש בעיקר כשחקן ספסל. מדורג יחסית קרוב לטופ-10 רק בגלל שבאותם שנים באמת היה קשה להתברג בהרכב הקבוצות האלו.
ביבראס נאתכו: נאתכו סופר עונה שביעית מחוץ לגבולות המדינה וחוץ מחצי עונה פחות משכנעת ביוון (למרות ששיחק ברוב משחקי הקבוצה) הוא נחשב לשחקן מהטופ של הכדורגל הרוסי. את רובין הוא סחף לא פעם על הגב כאשר גם במדי צסק"א הוא כיכב. ישנה ירידה בכושרו לאחרונה, אבל את שלושת תאריו מרוסיה אי אפשר לקחת לו.
טל בנין: שנה אחת בקאן ושלוש שנים בברשיה (מתוכם הוא פספס כמעט שנה שלמה בגלל פציעה), יכולת מצויינת במדי שתי הקבוצות ורק דרישתה של אשתו לשוב לארץ מאיטליה ככל הנראה קטעה המשך משגשג לקריירה של מי שנחשב לאחד הקשרים האחוריים הטובים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
עשרת המופלאים:
10. טל בן חיים- עם היד על הלב, יכול להיות שנעשה כאן עוול מסוים עם הבלם הנפלא בכך שלא דורג גבוה יותר. 11 שנים בחו"ל, כשרובם בכדורגל האנגלי בליגה הבכירה היו אמורים לפחות להכניס אותו לדירוג, אבל ברמת העיקרון , חוץ מלהיות בורג מרכזי בבולטון שגרם לצ'לסי הגדולה ללכת עליו ביתר הקבוצות הוא כבר היה פחות משמעותי אם כי ברובן עדיין היה שחקן הרכב.
9. ויקי פרץ- 3 שנים בלבד שיחק פרץ בחו"ל, במדי שטראסבורג, שבדיוק לקחה את האליפות ההיסטורית שלה ב79', שנתיים ועוד שנה במדי רן. בליגה הצרפתית הקשה הוא כבש 44 שערים ב104 הופעות במדי שתי הקבוצות האלו ובהחלט אפשר לומר שהיה בורג משמעותי.
8. אבי כהן ז"ל- כן, הוא בקושי שיחק בליברפול וריינג'רס אבל עצם העובדה שבכלל היה בגל של שני מועדוני הפאר האלו היא כבר הישג באותם שנים לכדורגלן הישראלי. כהן ז"ל זכה באליפות עם ליברפול והיה דמות ראשית במשחק האליפות של עונת 79-80 מול אסטון וילה כאשר ביטל שער עצמי שלו עם שער חד ומדוייק לכיוון הנכון. זה היה גם שערו היחיד במדי הענקית האנגלית. הבלם הנפלא היה גם חלק מהסגל זכה בליגת האלופות בעונה שלאחר מכן ובסך הכל נשאר עד היום אהוב בזכרונם של האוהדים האנגלים.
7. רוני רוזנטל– שחקן נוסף שייצג את הכדורגל הישראלי במדי המייטי-רדס. לא רק שם רוני היה כוכב גדול אלא קריירה של 13 שנה בחו"ל נפרסה בין ברוז', ליאז', טוטנהאם, ווטפורד וליברפול כשבכל אחת מהקבוצות הוא היה דמות בלתי נפרדת מהסגל ואף כיכב בחלקן.
6. מוטל'ה שפיגלר- האמת זהו דירוג שיש בתוכו קצת נתינת כבוד מעורבבת עם היכולת של השחקן אבל ללא ספק מי שנחשב לאחד מגדולי הכדורגל שלנו, מלך שערי הנבחרת והשחקן היחיד שכבש עבורנו בטורניר גדול, חייב להיות פחות או יותר באיזור הזה של הדירוג. שפיגלר שיחק מספר שנים בצרפת ב2 קבוצות מהעיר הבירה, ראסינג ופ.ס.ז' אבל דווקא הארה"ב רשם לעמות הישג נאה כששיחק לצידו של פלה האגדי בחוד ההתקפה של הניו יורק קוסמוס.
5. דודו אוואט- 11 שנים בליגה הספרדית לא בא ברגל. בעונתו הראשונה אמנם שימש כגיבוי לריקארדו אבל מאז החמיץ רק מספר בודד של משחקים בגלל פציעה, יום כיפור וסכסוך עם שוער המשנה שלו, גוסטאבו מונואה שגרם למאמן להשעות את שניהם. אוואט סיפק משחקים נפלאים במהלך הקריירה שלו בספרד ורק לקראת הסוף של הקריירה החל לדעוך ביכולתו.
4. חיים רביבו- כן, הקשר המבריק לא תמיד שיחק במדי סלטה ויגו וחוץ ממנה כיכב רק בטורקיה אבל את המעמד שהיה לו במדינה הלא רחוקה מאיתנו לא היה לאף ישראלי בשום מועדון. אצל הספרדים רביבו היה שחקן שהתנדנד בין ההרכב לספסל אבל לאורח משחקים רבים הציג יכולת נהדרת שגרמה לרבים לתהות מדוע אינו שחקן הרכב קבוע בכל משחקי הקבוצה. בטורקיה, כשהגיע לפנרבחצ'ה הוא השפיע מיידית על היכולת של המועדון ומהר מאוד תפס מעמד של אליל אצל "הקנריות".ממוצע של שער בכל 2 משחקי ליגה אצל הענקית הטורקית בוודאי תרם כשמידי פעם גם סרט הקפטן על זרועו של הישראלי הנפלא. לצערו ולצער האוהדים של הקבוצה ההנהלה גרמה לרביבו לעזוב את המועדון שכן רכש מאסיבי שכוכבים גרם לכך שהישראלי איבד המון ממעמדו. סכין נוספת בליבם של אוהדי פנר הייתה כשהקשר חצה את הכביש האיסטנבולי וחתם במדי גלאטאסאראי, שם כבר היה הרבה פחות משפיע וחזר לארץ.
3. אייל ברקוביץ'- 9 שנים באי הבריטי בהחלט הישג נפלא. כל מועדון שדרך בו במהלך הטיול הממלכה המאוחדת הוא השאיר את חותמו, אך לא תמיד באופן חיובי. את ההכרות הראשונה עם ברקוביץ' עשו אוהדי הכדורגל באנגליה כאשר הוביל את סאות'המפטון ל6:3 מטורף על מנצ'סטר יונייטד עם צמד ושלושה בישולים. עונה לאחר מכן הישראלי עבר לווסטהאם שם שיתף פעולה עם החלוץ הוולשי ג'ון הארטסון (למרות שבאחד האימונים הארטסון בעט בברקוביץ' אחרי עימות ביניהם כתוצאה מתיקול). משם הישראלי המשיך לסלטיק הסקוטית אבל לא הצליח לבסס את עצמו במועדון וחזר לאנגליה למדי בלקבורן. חוץ מהתקופה הטובה בסאות'המפטון אפשר יהיה לזקוף לזכותו של הישראלי את התקופה הנפלאה במנצ'סטר סיטי, אז בליגה השניה. ברקוביץ' הוביל את התכולים אבל כשנפצע הסיטיזנס הבאיו פליימייקר נוסף, עלי בנארביה. כשברקו חזר מהפציעה שלו המאמן קווין קיגן החליט לא לתת להם להתחרות על מקום בהרכב אלא לשחק עם שניהם והם החזירו לו על המגרש בתצוגות נהדרות שגרמו לסיטי לעלות לפרמיירליג עם שיא שערים ונקודות. גם בליגה הראשונה ברקוביץ' כיכב אבל אחרי עימות עם קיגן עזב לפורטסמות' שם התאחד עם מאמנו בסוטון-הארי רדנאפ. בפומפי ברקוביץ' כבר היה פחות דומיננטי וחזר לארץ.
2. אלי אוחנה- אגדת בית"ר ירושלים נהנה מקריירה בת 4 שנים בלבד בחו"ל אבל כשאתה לוקח מועדון קטן כמו מכלן על הכתפיים ומוביל אותו לזכיה בגביע המחזיקות (פחות או יותר שווה ערך לליגה האירופית כיום) אז מיקומך בדירוג הזה חייב להיות גבוה. בבראגה, התחנה הבאה שלו בחו"ל לפני החזרה לבית"ר הוא כבר היה פחות משפיע אבל המועדון הבלגי הצנוע לעד יזכור את מספר 10 הישראלי של סוף שנות ה-80 שהעניק להם את התואר המכובד עם שער בחצי הגמר ועם בישול שער הנצחון בגמר.
1. יוסי בניון- אם להתנתק לרגע מכל מה שסובב את הקשר הישראלי מאז חזרתו לארץ, בעיקר בצל המשחק בין קבוצתו הנוכחית לבין האקסית המיתולוגית ביום שני, אז אפשר לקבוע ללא צל של ספק שזהו הנציג הטוב ביותר בכל הזמנים של הכדורגל הישראלי בחו"ל. ממה שהתחיל כניסיון לתקוע יתד בסגל של קבוצת תחתית בספרד התפתח לקביעות מעמד של באנקר בהרכבה של ליברפול לצד סטיבן ג'רארד, צ'אבי אלונסו ופרננדו טורס תוך כדי שהוא "תופר" שלושער מול בשיקטאש ב8:0 בליגת האלופות, מבקיע שער חשוב בברנאבאו מול ריאל מדריד שמעלה את ליברפול לרבע הגמר של ליגת האלופות ושותף מלא לריצה הטובה של המועדון האנגלי. שחקן סגל בארסנל, ליברפול וצ'לסי כשבכל אחת מהן היה גם חלק בלתי נפרד מההרכב לפרקים מסוימים כשבקריירה שלו ניתן גם לציין את ווסטהאם בה כיכב וק.פ.ר. מבחינץת השיא של כיבושים, אז העונה הפורייה ביותר שלו הייתה בסנטאנדר, שם כבש 9 שערים ב-35 משחקים בעונתו האחרונה, הספק לא רע עבור קשר בקבוצת תחתית. 316 משחקים שיחק בניון ב14 העונות שלו בחו"ל, ממוצע של 23 משחקים בעונה כשאת רוב המשחקים שהחמיץ היו בגלל פציעות חוזרות מהן סבל הקשר לאורך הקריירה. תגידו מה שתגידו על יכולתו כעת, וכן היא לא הכי משכנעת, לגיטימי לשחקן בשלהי הקריירה שלו. אבל ללא ספק מדובר בכדורגלן שאין ראוי ממנו לאייש את המקום הראשון בדירוג הזה.
