תחילת האביב שנת 1981 יום שבת, שעת בוקר והעיר רחובות מתעוררת אט אט לעוד שבת של כדורגל, ולא סתם כדורגל כי אם הדרבי הרחובותי : הפועל מרמורק נגד מכבי שעריים – דרבי פרברים בין שתי שכונות של תימנים במרכזה של העיר הקטנה. שלושה ימי חג חוגגים בעיר: יום העצמאות למדינה, יום ההולדת של העיר והחג השלישי הוא הדרבי (כמובן מלבד החגים היהודיים הרגילים). וכמו לקראת כל דרבי התמרקה העיר והצטחצחה. המגרש בפאתי שכונת מרמורק שופץ נוקה ודגלי שתי הקבוצות ודגלי העיר ניתלו מסביבו. הכל כבר ערוך ומוכן יותר משש שעות לפני המשחק. אין רחובותי שלא מכיר את התחושה הזאת, את ההתרגשות שלפני דרבי , במיוחד אם הוא כמוני אוהד את אחת הקבוצות. התכונה, הציפייה הפרפרים בבטן. וגם אני נער בן 14 מתרגש ומצפה כמו כולם אבל אצלי זאת לא סתם התרגשות כמו ביום חג רגיל, זאת התרגשות עם ציפייה ולא מעט חששות, כי בשנים האחרונות השערוקים (ככה מכנים אצלנו את שחקני ואוהדי מכבי שעריים) השנואים יוצאים מהדרבים כשידם על העליונה.
השעות חולפות באיטיות השיעמום והציפייה מחרפנים לי את המוח, וכדי להפיג את השיעמום והמתח אני מחליט ללכת לחבר שגר במרחק פסיעה מהמגרש. אותו הדרבי לא מעניין, אז אולי אצלו אצליח לשבור קצת את המתח.
השעה 11 – שלוש וחצי שעות לפני שריקת הפתיחה, רחוב ברנר (הרחוב בו שוכן המגרש) סגור כבר משני צידיו עם מחסומי משטרה ורק מתי מעט מורשים להתקרב, אווירת החג מתחלפת באחת לאווירת מלחמה והרחובות שמסביב לאצטדיון כמו נמצאים בעוצר, אין יוצא ואין בא למעט המתפללים בבתי הכנסת באזור.
השעה 11:30: בעוד חצי שעה יפתחו המחסומים ותתאפשר גישה לרכבים רק לאוהדים שבאים לצפות במשחק. אני עוד לא יודע איפה אשב, בתור שחקן נוער של הפועל מרמורק הבטיחו לנו כניסה חינם לכל משחקי הבית של הקבוצה , אבל לדרבי חוקים משלו, וככה כנראה שגם לדרבי הספציפי הזה ולא קיבלנו הפעם כרטיסים למשחק.
12:30 אוהדים מתחילים לזרום באיטיות לאזור האצטדיון חלקם עם צעיפים ודגלים כחולים לבנים, אלה כמובן השערוקים (ככה מכנים במרמורק את אוהדי שעריים), האחרים עם גרדרובה אדומה וסמלי הפועל, אותם אני אוהב לראות , הם "הטובים" אוהדי מרמורק. אני יוצא מהבית של החבר ופוסע לכיוון האצטדיון, עדיין שקט יחסית ואני מנסה להכנס מאחד השערים הצדדיים, אך שומר גברתן חוסם את דרכי ולא נותן לי להכנס, לא עוזרים התחנונים וההבקשות ואפילו כרטיס השחקן שלי : ערן אייזנברג קיצוני ימני בקבוצת הנערים של הפועל מרמורק לא עוזר.
המשטרה מתחילה לתגבר את כוחותיה באזור: כל משטרת רחובות נמצאת שם, ואני חושב לעצמי שהגנבים והשודדים בעיר מחכים יותר מהאוהדים לדרבי , כי ביום של דרבי הם יכולים "להתפרנס " באין מפריע ובשביל כל השנה: אין מי שירדוף אחריהם.
השעה כבר כמעט 13:00, השחקנים מתחילים להגיע למגרש, אני עומד סמוך לפתח ממנו רציתי להכנס, ורואה אותם נכנסים לתוך המתחם. מהכניסה הזאת הקרובה לחדרי ההלבשה נכנסים רק שחקני הקבוצה המארחת, האורחים נכנסים משער אחר בצידו השני של האצטדיון. ראשון המגיעים מוטי נחמני, קיצוני הסופה נמוך הקומה אך המהיר כמו שד , אומרים שזאת עונתו האחרונה במועדון. בהמשך מגיע ירון מטראי ששינה את שמו אחר כך לטמיר , המגן השמאלי שלנו. אני לוחץ את ידו בנימוס כולי נרגש – ירון תנצחו בשבילנו אני אומר לו, פעם אחת תשפילו אותם. אל תדאג חמוד הוא אומר לי ומלטף קלות את ראשי. ניתן כל מה שיש לנו. הוא נסך בי בטחון הבחור עכשיו אני יותר רגוע. ממשיכים להגיע גם יתר השחקנים ולכולם אני מאחל בהצלחה ומבקש שינצחו עבורינו את היריבה השנואה. בין היתר אני זוכר את אהוד עידן ה"מלמיליאן" שלנו בזכות חוכמת המשחק ובעיטות העונשין המסובבות, זרח שעובי התימני החלוץ השני, נתן ברזילי הבלם שהגיע דווקא מהיריבה השנואה ועוד, לא זוכר את כולם. אוהדים נוספים מתגודדים סביב הכניסה כדי לספוג גם הם קצת " אבק כוכבים " ולהתחכך עם אלילהם. היחיד שלא מגיע זה דווקא ניר לוין החלוץ הנהדר שלנו שמבקיע בצרורות מתחילת העונה. אבל אל דאגה הבחור פשוט נכנס מכניסה אחרת כי לא רצה שיטרידו אותו האוהדים.
השעה 13:45 45 דקות משריקת הפתיחה והאצטדיון כבר מלא מפה לפה בכמעט 1500 אוהדים. כבר לא ניתן להכניס סיכה. האווירה הולכת ומתחממת וקרבות האוהדים המילוליות מגיעות לשיאן: אוהדי שערים דומיננטיים יותר גם בשירים לקבוצה שלהם וגם בקללות לאוהדי מרמורק, אני מקווה שהקבוצה שלהם לא תהיה דומיננטית כמוהם על כר הדשא. בהמשך מתעוררים גם אוהדי מרמורק. אלה צועקים "שעריים על ה….ואוהדי שעריים מחזירים להם "מרמורק ליגה דרעאק." חצי שעה לפני המשחק עולות הקבוצות לכר הדשא לחימום אחרון כל קבוצה מקבלת את הסטנדינג אוביישן מאוהדיה ואת שריקות הבוז והקללות מאוהדי היריבה. אני שלא יכול להכנס מנסה ביחד עם עוד שני חברים שהגיעו בנתיים וגם הם לא נכנסו לטפס על אחד העצים המקיפים את חומת האצטדיון, אך העצים נמוכים מדי ואנחנו מצליחים לראות רק חלק קטן מהמגרש. באחד הרחובות הצדדיים בחלקו המזרחי של האצטדיון ברחוב השופטים מתרכזים כמה עשרות אוהדים במרפסת של אחד הבתים, במקום אחר בעל משאית מנוף, העלה את עצמו עם עוד שני ילדים על המנוף של המשאית שלו והרים אותו מעל החומה ככה שהם יכלו לצפות במשחק באין מפריע. קינאתי בהם גם באנשי המרפסת וגם באנשי המנוף, שהם יכולים לראות את המשחק בלי לשלם ואני שמשחק בנערים של מרמורק לא.
המשחק יוצא לדרך אבל אנחנו לא מצליחים לראות כמעט כלום וזה מתסכל ומייאש. אני יורד מהעץ אך נשאר בקרבת האצטדיון. אחרי כעשר דקות שומעים את שאגות הקהל, גול …י…ש….. ג……ו…..ל… אני עוד לא מזהה מי הקהל השמח, אני שואל את אחד האוהדים שיושב בתוך האצטדיון ממש קרוב לחומה מהצד של רחוב ברנר: 1-0 למרמורק הוא עונה לי ואני לא יכול שלא לקפוץ משמחה, מתפלל באותן שניות שהוא לא אוהד של שעריים. מי כבש אני שואל: ניר לוין . הוא עונה. ואני מאושר אך לא לזמן רב, שכן כעבור עשר דקות מצליחה שעריים להשוות. לקראת סיום המחצית כובש ניר לוין את שערו השני במשחק ומחזיר למרמורק את היתרון ואת החיוך האופטימי לפני ולפני יתר האוהדים באדום. במחצית השניה מוסיפה מרמורק עוד שני שערים שאחד מהם כובש ניר לוין וזרח שעובי כובש את השני. מרמורק מנצחת בסיום 4-1 באחד הדרבים הכי מרגשים שאני זוכר בעיר. אחרי המשחק לראשונה מזה כמה שנים השתי לעצמי כמו רבים מחברי האוהדים להסתובב ברחובות העיר עם חזה נפוח כמו טווס, ולצחוק על חברי לכיתה אוהדי שעריים. איזו הרגשה זאת הייתה איזה אושר וגאווה.
בסיום אותה עונה מסיימת מרמורק במקום הראשון בליגה א' דרום ומעפילה לליגה הארצית (הליגה הלאומית של היום). המשחק ההוא שנערך כאמור לפני 35 שנה נצרב עמוק בזכרוני, אולי בגלל התוצאה אולי בגלל סיבות אחרות ואולי דווקא בגלל שלא הצלחתי לראות את הדרבי הזה בניגוד לרבים אחרים לפניו שכן. ובמשך השנים הייתי בעוד דרבים ברחובות ובתור אוהד בית"ר בעברי יצא לי להיות גם בדרבי הירושלמי. ואני יודע וגם שמעתי הן מהתקשורת והן מהאוהדים על הדרבים של חיפה ותל אביב, אבל אין אין על הדרבי של רחובות, הדרבי הכי חם והכי תוסס במדינה!
