שמעון גרשון הוא מהבלמים היותר טובים שיצא לי לראות בכדורגל הישראלי. הבלם שגדל בהפועל תל אביב ובסוף השבוע יחגוג את יום הולדתו ה-39, הוא אחד הבלמים הטובים בכל הזמנים. חובבי הכדורגל הישראלי יזכרו, קרוב לודאי, את השנים הגדולות של גרשון בהפועל, אך אוהדי הפועל תל אביב יזכירו ויזכרו לעד את המעבר לבית"ר ירושלים. על יתרונותיו של גרשון אין ויכוח – בלם אלגנטי ואינטיליגנטי, שקורא את המשחק היטב, לוחם אמיתי, בועט פנדלים מחונן ומנהיג על המגרש. הוא הגיע לשיאו תחת דרור קשטן, את הקמפיין האירופי שלו עם הפועל תל אביב בגביע אופ"א אי אפשר לשכוח (ניצחונות היסטוריים על לוקומוטיב מוסקבה וצ׳לסי), כמו גם את האישיות המקסימה שלו. אני בטוח שאם תשאלו אוהדי הפועל תל אביב, יהיה להם רק מילים טובות להגיד עליו, למרות המעבר הכואב עבורם לבית"ר.
גם בנבחרת ישראל הצליח הבלם הנהדר לרשום לעצמו קמפיינים טובים והופעות מוצלחות (50) על אף שכפי שכולנו יודעים, לטורניר היורו או גביע העולם הוא לא הגיע.
למרות זאת ולמרות שלא שיחק בקבוצות אירופיות ולא העפיל לליגת האלופות, הבלם התל אביבי, בעיניי, ממוקם גבוה ברשימת הבלמים הטובים ביותר, לפחות ב20 השנים האחרונות. יש סיכוי שהוא אפילו מעט "אנדרייטד", או אולי פחות נוצץ מבלמים אחרים. כולם ידברו על אריק בנאדו שכיכב במכבי חיפה והיה ממנהיגיה והוביל אותה לקמפיין היסטורי בליגת האלופות שכלל נצחונות על אימפריות כמו מנצ׳סטר יונייטד ואולימפיאקוס. על גדי ברומר שהיה מעמודי התווך של מכבי תל אביב הגדולה בשנות ה-90 , על טל בן חיים שרשם קריירה אדירה באנגליה ואפילו הגיע לקבוצות כמו מנצ׳סטר סיטי וצ׳לסי, על אבי כהן ז"ל שהיה אולי הבלם הכי מוכשר בהיסטוריה של המדינה הקטנה שלנו ולקח חלק באליפות של ליברפול. שמעון גרשון, לדעתי, ראוי להיות באותה רשימה עם השחקנים הללו בגלל הקריירה האדירה שלו בהפועל, אבל המעבר לירושלים היה לו לרועץ. אי אפשר פשוט להתעלם מכך.
על היריבות בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב אין צורך להרחיב, וגרשון שהיה הכי סמל שאפשר בהפועל של אז, נעץ סכין בליבם של הרבה מאוד אוהדים אדומים.
באמצע שנות ה-2000 הגיע לארצנו הקטנטונת מיליארדר חביב בשם ארקדי גאידמק. המטרה שלו הייתה להשקיע בירושלים ובקבוצת בית"ר ירושלים (מאוחר יותר התברר שמטרתו האמיתית הייתה להפוך לראש עיר וראש ממשלה). סכומים אדירים של כסף השקיע גאידמק בפרויקט שנקרא בית"ר ירושלים, שחקנים איכותיים, מאמנים מחו"ל, תנאים אחרים לגמרי – כל אלה היו רק חלק מהפרויקט.
שחקנים כמו אריק בנאדו, גל אלברמן, דרק בואטנג, עידן טל, מיכאל זנדברג, ז׳רום לרואה וטברטקו קאלה, הגיעו לבירה הירושלמית. גם שמעון גרשון, בלם מאוד מוערך באותה תקופה, הגיע לבית"ר על מנת לאייש את מרכז ההגנה ביחד עם בנאדו. המעבר היה מקצועי וגם כלכלי, בית"ר הייתה בנסיקה באותם שנים, הפועל תל אביב הייתה בשנים הרבה פחות טובות, גרשון זכה גם לשדרוג כספי אדיר בשכרו והאמת שאין לי טענות אליו על כך שבחר למקסם את הרווחים שלו לקראת סוף הקריירה. במקצוע הזה, לכדורגלן הממוצע אין הרבה שנים והוא חייב להסכים לכל שדרוג כלכלי שמוצע לו.
בסופו של דבר שמעון גרשון זכה בתארים בבית"ר והיווה חלק מרכזי מהשנים המוצלחות של הירושלמים תחת גאידמק, אך הוא היה הרבה פחות טוב מהשנים היפות בהפועל, גם בגלל שהתקרב כבר לסוף הקריירה שלו.
גילוי נאות – הכותב הינו אוהד מכבי תל אביב אך עדיין מחשיב את גרשון כסמל אדום. אפילו אחד הסמלים הגדולים בתולדות הפועל. רוב אוהדי הפועל תל אביב כנראה לא יסכימו איתי, ויטענו שהסמל האדום הגדול – הוא רק בוגד.
