ליגת העל שלנו ממוקמת אמנם במקום ה-20 הן ביחס לדירוג בליגה האירופית והן בליגת האלופות. אבל הדירוג שלה בין הליגות האירופיות הוא 24 על פי דירוג אופ"א. זאת אותה הליגה אותה כינה ראש ההתאחדות לשעבר, אבי לוזון, "הליגה השישית בטיבה באירופה". נבחן כאן כמה מהגורמים שהביאו את הכדורגל שלנו להיות במקום בו הוא נמצא, מה שבעצם מוביל יחד עם הבינוניות של הליגה לבינוניות גם בהישגי הנבחרת, שלא הייתה בטורניר גדול מאז אותו שער בודד וגלמוד של שפיגלר לפני 46 שנה. דורות רבים של אוהדי כדורגל צמחו על האגדה האורבנית הזו, וכמו שאומרים הנגנים השתנו אבל המנגינה נשארה אותו דבר בדיוק.
הכדורגלן הישראלי סובל מנחיתות אל מול יריביו האירופאיים. זה דבר ידוע. לא דווקא בגלל גנטיקה, שלעתים אינה פקטור משמעותי; היו גם שחקני כדורגל קטנים ובעלי מסת שריר לא גדולה במיוחד שהצליחו מאוד. בניון למשל הוא דוגמא מצוינת לשחקן ללא נוכחות פיזית משמעותית, שעשה בסך הכל קריירה מכובדת מאוד בכל אמת מידה. אם כן, זה לא בהכרח גנטיקה, אלא בגלל כמות העבודה הנמוכה יחסית שמבצעים בקבוצות הישראליות באימונים אם משווים למה שעושים בליגות בכירות יותר באירופה, וזה מתחיל כבר בגיל הילדים. התוצאה: רמה פחותה של כישורי הכדורגל, תוצר פחות טוב. לכדורגלן הישראלי פחות מיומנות בתנועה ללא כדור, החזקת כדור קבוצתית נמוכה ואישית גבוהה מידי, כלומר מחזיקים יותר מידי זמן בכדור במקום לשחרר אותו; הנעת כדור לקויה, חשיבה לקויה ובעיות פיזיות ומנטליות נוספות.
אין ספק שרמת המתקנים בארץ עולה, אמנם לא מספיק אבל עדיין היא במגמת עלייה, וכך גם רמת הניהול. הטיפול בניהול – משאבים חיצוניים; הטיפול במתקנים יתוקן אך ורק כשהמדינה תיקח את העניינים לידיים. מתקני ילדים חשובים לא פחות ממתקנים לשחקנים בוגרים. ההשקעה במערכת אימון נכונה הביאה את איסלנד, אי עם פחות מ-350,000 תושבים, עד לרבע גמר היורו. אין סיבה שבעולם שתכנית 15 שנה לא תעבוד כאן באותה מידה. רק מי יממן אותה? וזאת השאלה האמיתית. המאמן הישראלי חי באותה בועה שבה חיים השחקנים, מעצם המציאות הקיימת. אי אפשר לעשות את אותם הדברים ולקבל תוצאות שונות. אלברט איינשטיין אף כינה זאת "טירוף". אם כן, יש משהו בזה שהוא סירב להיות הנשיא הראשון של ישראל.. כשאתה חי את המציאות הישראלית הלא פשוטה, וחי בקיום של "יהיה בסדר", ו"יאללה, לא נורא", אז כך גם מתאמנים וכך גם מאמנים. אבל זה כבר נושא אחר לגמרי.
האשליה שהזרים שיש בארץ הם ברמה נמוכה היא אמנם חלקית, אבל היא קיימת. היו בארץ עשרות זרים ברמה גבוהה מאוד לאורך השנים, זרים שפעמים רבות עשו את ההבדל עבור הקבוצות הישראליות. נכון שבחלק מהמקרים מדובר בדבר נדיר וחד פעמי, כמו אוייסטרץ בהפועל תל אביב של 2001/02, אבל עם סקאוטינג והשקעה הכל יכול להשתנות. מה שכן, נוצר בארץ מודל זרים שמתכוונן לתוצר הישראלי, בקו ישיר ומשיק. בדיוק כפי שיש לנו מאמנים ושחקנים "מאושראלים", זה בדיוק התהליך שעוברים הזרים שמגיעים לכאן. קח זר מהליגות הטובות בעולם, עם אימוני כושר ברמה גבוהה, עם חדר כושר איכותי ומאמנים טקטיים איכותיים, זרוק אותו לביצה הישראלית ותוכל לראות איך לאט לאט הוא נהיה איטי יותר וטכני פחות. זה תהליך טבעי לחלוטין – הוא פשוט נהיה דומה לכדורגלן הישראלי. ואם ניקח כדוגמה את ג'ובאני רוסו, הרי שהוא יכול לגמרי להיטמע בנוף שלנו ולהפוך ל"אחד משלנו". אז לפני שנשפוט את הזרים, בואו נסתכל על עצמנו ועל המציאות כפי שהיא. לא כל זר שמגיע לארץ הוא בגדר שחקן איכותי שישנה את הקבוצה. אבל עד שלא ייעשה שינוי אמיתי מבפנים, גם הזרים שלנו ימשיכו להביא תוצרת פחותה.
לסיכום, יש סיבות רבות לגבי הסיבות לרמה הירודה לעתים של הכדורגל הישראלי. בין היתר חוסר ההשקעה בילדים, במתקנים ובשכר למאמנים מקצוענים, שירד משמעותית השנה במסגרת בעלי התפקיד תחת התאחדות הכדורגל; זה כולל את מאמני כל הנבחרות בכל הגילאים. אבל הסיבה העיקרית היא ההשקעה בכדורגל כחול-לבן לעומת ההשקעה המקבילה בליגות האחרות ביבשת. במלים אחרות – כסף. וזה בא לידי ביטוי בחפיפה מושלמת למיקום שלנו. גם הזרים יגיעו תכף לביקור שני, אל תדאגו. הבא נביט בפני הדברים.
על פי הנתונים של אתר טראנספרמרקט, ליגת העל שלנו שווה לערך 127 מיליון אירו. ניתן בנקל לראות כי זהו דירוג השווי ה-24 בטיבו ביבשת. הנתון הזה מתבסס על ערך השחקנים בליגה, ומצביע ישירות לא רק על התקציבים של כלל הקבוצות, אלא בעיקר על הכסף המושקע על ידי הבעלים ברכש שחקנים. מכאן נובע שכמות הכסף שאתה משקיע בכדורגל היא הגורם המווסת העיקרי של רמת הכדורגל בליגה. ואנו רואים את הקורולציה הישרה בין דירוג השווי של הליגה, לבין מיקומה המציאותי, שהוא זהה לגמרי. כפי שציינו בתחילת הכתבה, ליגת העל נמצאת במקום ה-24 באירופה. יותר מזה, לראייה אפשר לראות שמיקום הליגה תואם גם בשאר הליגות באירופה, בסטייה ממוצעת של פחות משני מקומות בין ערך הליגה לבין המיקום שלה בדירוג אופ"א.
אם נסתכל על הנתונים, הרי ש-5 קבוצות נמצאות במרחק של דירוג אחד למעלה או למטה ביחס לשווי הליגה. אפשר למצוא שם את הליגות הפורטוגלית, הדנית הקרובה במיקומה אלינו, וכן את הליגה הספרדית והליגה האיטלקית. במרחק הרב ביותר נמצאות הליגה הסרבית, ששווה מעט יותר מליגת העל אבל ממוקמת נמוך באופן יחסי, והליגה ההולנדית, שמייצאת הרבה שחקנים לליגות הבכירות ביבשת. שתיהן נמצאות מיקום ליגה בהפרש של 4 מקומות מדירוג השווי שלהן, שזה לא מעט אך גם לא הרבה. כלומר מתקבלת תמונת מצב ריאלית של הקבלה מציאותית. כמה כסף שתשקיע, כך הליגה שלך תעלה בדרגתה. בנוסף לליגה שלנו, שמיישרת קו עם המיקום האירופי והפיננסי, יש עוד 4 קבוצות נוספות שעומדות במקום הזה הן בדירוג אופ"א והן בשווי הליגה. בראש הפירמידה עומדת הליגה הצרפתית, הנמצאת במקום החמישי בשני הדירוגים. ובסביבה שלנו אפשר למצוא את הליגה השוודית והליגה הפולנית, הנמצאות בשני הדירוגים במקומות ה-19 וה-23 בהתאמה.
נחזור לנושא הזרים – אחוז הזרים בליגת העל עומד על פחות מ-20. לשם השוואה האחוז בליגות הספרדית והצרפתית הוא לערך 42%, כלומר מעט פחות מחצי. משפיע לרעה על הליגה? מסופקני. נחזור להשוואה: בליגה הבלגית, שבה רבים משחקנינו מקבלים את התואר היוקרתי "ליגיונרים", הממוקמת במקום העשירי בשווי הליגה ובתשיעי בדירוג הליגות של אופ"א, יש 55% זרים, מעל למחצית השחקנים. בליגה האיטלקית יש אותו מספר זרים, ובליגה הגרמנית, הליגה של אלופת העולם, יש 50% זרים. כלומר מחצית משחקני הליגה! השיא מגיע כמובן בליגה העשירה ביותר, הליגה האנגלית. שם שני שליש מהשחקנים הם שחקנים זרים. אז האים הכדורגל שלנו נפגע מהבאת זרים? הנתונים מראים בפירוש שההיפך הוא הנכון. דבר ראשון, אין מה לפחד מהבאת זרים. אחוז הזרים בליגה עולה יחד עם האיכות של הליגה ויחד עם הכסף המושקע בה. בנוסף, כמות הזרים שלנו זניחה, בעיקר כשלוקחים בחשבון את החשש והדאגה שחשים אנשים רבים כלפי הצעירים שלנו אחרי שמנהלת הליגה אישרה זר שישי. כך או כך, מעטות הקבוצות בליגה שלנו שרוכשות מעל ל-4 זרים.
מה שאותם אנשים אינם מבינים הוא שזרים בסופו של דבר מביאים איכות לכדורגל, ושזרים איכותיים ורבים יותר בליגה עשירה יותר יהפכו את הנבחרת שלנו לטובה ואיכותית יותר. המספרים מדברים בעד עצמם. ולו מהסיבה שיהיה לנו מספר ליגיונרים רב יותר (כי הדרישה תעלה עם האיכות), ושחקנים זרים איכותיים יותר המשחקים כדורגל טוב יותר מול הכדורגלנים הישראלים הבכירים בליגה, המשחקים בסופו של דבר בנבחרת הלאומית. החשש שלנו מערבוב עם "גורמים זרים", הוא בסופו של דבר מה שמעכב את הכדורגל הישראלי. הגלובליות, ההשבחה של הענף וההכנסה של מזומנים היא זו שתקדם אותו, בדיוק כפי שעשתה זאת עבור כל 23 הליגות הנמצאות מעלינו. עלינו לעזוב את הפחד, להשתחרר מאותה "תקווה" נצחית המלווה בחשש, שאנו נושאים אליו עיניים בוכיות כבר 2000 שנים, אף על פי שבמשך קרוב ל-70 שנה יש לנו מדינה ריבונית, עצמתית וחזקה. ולהתחיל לא רק לשחק כדורגל כמו גברים, אלא להתנהג על המגרש קצת יותר כמו הגויים.
יש תקווה אמיתית בכדורגל שלנו, המודל המוצלח של גולדהאר במכבי תל אביב בשנים האחרונות מוכיח זאת. הוא כבר סחף אחריו פרויקט לא פחות מוצלח וחלוצי, זה של אלונה ברקת בקבוצה האלופה של בירת הנגב. ואם נפסיק כבר את משחקי הבוררות הקטנוניים של שחקני כדורגל בליגה הלאומית על כך שהם משחקים בשבת ונתחיל באמת לשחק ולהתרכז בכדורגל, אזי בסוף גם נקבל תוצר איכותי הרבה יותר. ואם לא, נמשיך "ליהנות" מהבלחות ישראליות במפעלים האירופיים, ונתרפק לעת זקנה תוך שנספר לנכדינו על שפיגלר מלהטט באותו מונדיאל שבו פלה עשה קסמים עם ברזיל.
