היורו ממשיך לספק עניין וחדווה לאוהדי הכדורגל. דרמות, קאמבקים וכוכבים מאכזבים מול שחקנים עולים. כפי שקורה בכל טורניר גדול. איכות הכדורגל גבוהה מהממוצע, מה שאומר שאת רוב המשחקים כיף לראות. ובכל זאת, כל נבחרת לגופה נמדדת על פי מה שהיא עושה למגרש, בהתאם לציפיות שיש או שהיו ממנה ובהתאם ליריבה מולה היא משחקת. כאן לא הכל שחור ולבן, ואנו נחשפים ובגדול לתופעה של ההבדל המהותי בין כוכבים בקבוצות לבין נבחרות, ולהשפעה של הכסף הגדול על הכדורגל. לקחנו שלוש דוגמאות של משחקים משני הימים האחרונים של הסיבוב השני כדי לנתח חלק ממה שמתרחש בטורניר הנפלא הזה.
איטליה ממשיכה לנצח את היריבות שלה ביורו. היא עושה זאת תוך שהיא ממשיכה את המגמה של שער בדקות הסיום, שהופך להיות מוטיב חוזר בשלב הבתים של היורו. צרפת כובשת שערי ניצחון בדקות ה-89 וה-90; אנגליה סופגת בדקה ה-91 את השוויון מרוסיה ומנצחת באותה דקה את ווילס; גם גרמניה מבטיחה ניצחון עם שער בדקה 91, ספרד כובשת שער ניצחון בדקה ה-87. הנתון באמת מדהים, כמעט 30% מסך השערים בטורניר הובקע החל מהדקה ה-87, כששישה שערים נכבשים בתוספת הזמן.
ועכשיו תורה של איטליה לתת "זבנג וגמרנו". מי שיראה את התוצאה ואת הדקה יגיד שזה צפוי, לאור הנסיבות. נבחרת עקשנית בדמות שבדיה עם סופרסטאר על, שמשחקת על הכבוד במשחק שמתאפיין בקרבות מרכז שדה. ואז איטליה מנצלת את העייפות של קבוצה שעבדה קשה, וכובשת גול דרמטי, כזה שאנו מתרגלים לראות ביורו הנוכחי. אבל זה לא מה שהיה במשחק, שלמעשה גורם לנו להרהר על הכדורגל האיטלקי השמרני והאופורטוניסטי, זה שכיכב אי שם בשנות השישים.
בסגל של הסקוודרה אזורה יש הגנה מאורגנת ומנוסה. שיטת שלושת הבלמים שעבדה לקונטה ביובנטוס עובדת יפה גם בשני המשחקים הראשונים של נבחרת איטליה. בייחוד כשמדובר באותו טריו בשני המקרים. דה רוסי הותיק משמש כקשר הגנתי וגם בלם לעת מצוא, ובכל התקפה משמעותית של היריבה הוא נסוג אל בין הבלמים. המערך 3-5-2 בו משחקים האיטלקים אינו נפוץ בכדורגל העולמי, אך הוא עשוי לשמש בהצלחה נבחרות המשחקות מול התקפה חזקה. איטליה עצמה השיגה תיקו אפס מול ספרד המפחידה בשלב הבתים ביורו 2012 בעזרת מערך זה. אבל בואו לא נטעה, הניצחון הדחוק 1-0 על שבדיה, הנבחרת היחידה בטורניר שלא איימה פעם אחת על שער היריב ב-180 דקות (השער שהובקע לזכותה היה עצמי), הוא לא חכמה גדולה ומצביע אולי על המצב האמיתי של הנבחרת הכחולה.
אם בלגיה זוכה בהתחדשות של דור זהב, הרי שאיטליה היא זו שאיבדה אותו. כוכבים כמו טוטי, דל פיירו ולוקה טוני הם נחלת העבר. ההתקפה אינה מכילה את השמות שכיכבו בהגעה של הסקוודרה אזורה לגמר הטורניר הקודם רק לפני 4 שנים. בלוטלי? כבר שכחנו את השם. ובעיקר קונטה. לגבי החלק האחורי, ההילה של ההגנה לא צריכה לעשות רושם רב מידי. בל נשכח, אנדראה ברצאלי, לאונרדו בנוצ'י וג'ורג'יו קייליני פתחו בהרכב בגמר יורו 2012. זה נגמר 4-0 מהדהד לספרדים. הטריו "כיכב" גם במונדיאל 2014 המאכזב, בו עפו האיטלקים כבר בשלב הראשון אחרי הפסדים לקוסטה ריקה ואורוגוואי. ולכן, בדיוק כמו שקורה בפורטוגל, אין לשפוט מה יהיה בנבחרת על פי הצלחות השחקנים בקבוצות שלהם.
הבעיה העיקרית של נבחרת איטליה היא ההתקפה שלה. יש לה הגנה פנטסטית וקישור מגוון. אבל שמות כמו פלה ואדר כנראה לא יספיקו לאיטלקים, שמשחקים על חוזקת ההגנה שלהם. מלבד זאת שנציין שהניצחון על שבדיה הוא גניבה מוחלטת וניצחון הכדורגל השלילי, הרי שאם נביט אל עבר העבר של הסקוודרה אזורה, אלופת 1968, בכל הצלחה תמיד ליוו אותה שחקני התקפה אגדיים ברמה הגבוהה ביותר בעולם. במונדיאל 1934 היה זה ריימונדו אוסרי הארגנטיני, זוכה 5 אליפויות רצופות עם יובנטוס, שסחף אותה לזכייה ראשונה בגביע; בזכייה השנייה ב-1938 היה זה מלך שערי הסריה א' בכל הזמנים פיולה שכבש צמד בגמר. ועל שתי הזכיות ניצח המאסטרו ג'וזפה מיאצה, מלך שערי אינטר בכל הזמנים.
נתקדם ליורו 1968 ונגלה את לואיג'י ריבה, מלך שערי הנבחרת האיטלקית בכל הזמנים עם שער בגמר. במונדיאל 1982 היה זה חלוץ הענק רוסי, ובמונדיאל 2006, בזכייה שהייתה אולי הכי קבוצתית בהיסטוריה, נגלה את סוללת החלוצים הבאה: אלסנדרו דל פיירו, לוקה טוני, פרנצ'סקו טוטי, אלברטו ג'ילרדינו, וינ'צנזו יאקווינטה ונקנח עם הדובדבן פיליפו אינזגי. גם אם נחלק את הרשימה המפוארת הזו לשניים, עדיין נקבל הרכב חלוצים שיכול לזכות בכל טורניר. ואגב, גם אז נעזרה איטליה בבלם שהרגיז את השחקן הטוב בעולם במשחק הגמר. לאיטליה מודל 2016 אין כוכבים בהתקפה כמו אלה שהביאו לה את ההצלחות בכל הטורנירים הגדולים. אמנם כבר ראינו בעבר שאפשר להשיג הצלחה בעזרת הגנה. עשו זאת נבחרת יוון ביורו 2004 ואינטר בליגת האלופות 2010. השאלה היא באיזה מחיר.
ספרד עושה לפרשנים חיים קשים. אחרי טריפלטה מדהימה והיסטורית של יורו-מונדיאל-יורו, היא מאכזבת בגביע העולם 2014. האים ניתן לחזור להאמין באלופת אירופה? קצת קשה שלא. זאת מפני שהיא עושה מה שעשתה כבר בשלושת הטורנירים הרצופים בהם זכתה – פותחת חלש ואז הולכת ומשתפרת ממשחק למשחק. אחרי שער דחוק בדקה ה-87 מראשו של הבלם פיקה בניצחון 1-0 על צ'כיה הבינונית במשחקה הראשון בשלב הבתים, מתפוצצת הנבחרת האדומה על טורקיה המסכנה בתצוגת תכלית וניצחון 3-0.
הלה רוחה נראים שוב כמי שמסוגלת לקחת גביע אירופה. הפעם זאת לא יכולת פושרת, הזדמנויות מוחמצות ובלם שמציל, אלא דווקא משחק התקפה משכנע וחלוץ צעיר בדמות מוראטה שכובש צמד פנטסטי. נראה כי נוליטו משתלב מצוין ולא חושש מהמעמד, עם כי עדיין מבחן התוצאה הוא בפני נבחרת שחובת ההוכחה היא עליה. בעיקר לאור כמה הפתעות בזימונים של דל בוסקה. אם ספרד תזכה ביורו שלישי רצוף, הישג חסר תקדים כמובן, כל הביקורות יישכחו במהרה, בדיוק כפי שקרה ביורו 2008. ובין אם מוראטה יישאר ביובנטוס, יחזור למדריד או יפליג להרפתקה בפרמייר ליג, אפשר להגיד בפה מלא שצפוי לו עתיד גדול.
בלגיה היא סוג של סיפור ביניים. מדובר בואפל בלגי מר שלא יודעים מאיזה צד לאכול אותו. מחד, מדובר באחת הנבחרות שערב הטורניר נחשבה לאחת הפייבוריטיות, מאידך, התבטלות מאכזבת מול איטליה. ופתאום היא מראה את ניצוצות היכולת ומפרקת את אירלנד בקלות. פתאום לוקאקו עם צמד והזאר לומד לרוץ באגף. אבל האמת שמדובר בניצחון לא משכנע.
אירלנד היא לא מאריות הכדורגל. היא לא מהווה יריב שקול לבלגים. אז נכון, בלגיה הבריקה, ויש לה פוטנציאל. אבל נראה כי ברגע האמת דור הזהב של בלגיה לא יעמוד בלחץ. מול האיטלקים נראתה נבחרת "השדים האדומים" (כן, כן, זה הכינוי שלהם) כמו אוסף שחקנים חסרי השראה וללא מנהיג. עדן הזאר היה חיוור ורומלו לוקאקו נראה כמו זיקוק כבוי. אז מה עוזר לבלגים הניצחון מול אירלנד. רק לדבר אחד, מעבר להעפלה אפשרית – חזרת הביטחון והאמונה של הנבחרת המוכשרת הזו בעצמה. אם רוצה בלגיה לשחזר את הישג השיא שלה ב-1980 ולהעפיל לגמר היורו, היא צריכה שני דברים: להמשיך ביכולת הזו ולהתעלות גם מול נבחרות "אמיתיות", ולקבל הגרלה נוחה בשלבים הבאים. כרגע? זה נראה כמו חלום מ-1920…
