רונאלדו ומסי הם שניים מהסופרסטארים הכי גדולים בתולדות הספורט העולמי, אולם תכונה אחת חסרה להם כדי לעלות שלב ולהיכנס לפנתיאון הנצחי של "שחקן הכדורגל הטוב בתבל"
אחד הוא מלך השערים בכל הזמנים בליגה הספרדית. השני הוא סגנו. האחד הוא מלך שערי ליגת האלופות בכל הזמנים. השני הוא סגנו. כריסטיאנו רונלאדו וליונל מסי הם כבר מזמן אייקונים בלתי רגילים ושגרירים בין לאומיים של ענף הכדורגל. הם נערצים במזרח ובמערב, ולא מכבר שמענו על כוכבי כדורסל אמריקאים שמעריצים אותם בצורה שלא הייתה קיימת בעבר, אולי רק כלפי פלה. על אף שבעידן שלו לא הייתה אותה רמת מודעות ותקשורת רב ערוצית כמו בימינו. הצמד הפלאי הזה אחראי על כמה מהמספרים המדהימים והשיאים הגדולים בעולם הספורט.
ועדיין, מנקודת המבט ההיסטורית, מסי ורונאלדו לא מגיעים לאותו מעמד ניצחי לו זוכים מי שנחשבים הכי גדולים שיש – מראדונה ופלה. זאת למרות שהם משחקים בשיאו של עידן סופרסטארים עולמי, בו שחקנים שוברים שיאים על ימין ועל שמאל, בעוד הצמד מצוי בספירה אחרת לגמרי. בל נשכח, את השיאים שלהם הם משיגים אחד מול השני, ראש בראש. האחד בברצלונה, השני בנמסיס הנצחית ריאל מדריד. שניהם גם מזינים זה את זה ודוחפים האחד את השני להצלחות ולגבהים גדולים יותר. אז מה חסר לשני האגדות האלה על מנת להפוך למתחרים אמיתיים על התואר השחקן הגדול בכל הזמנים?
התשובה ברורה למדי, מדובר במנהיגות. זה מה שהיה לפלה, שסחף את נבחרת ברזיל לזכייה בשלושה מונדיאלים, אף שבאחד מהם מיעט לשחק עקב פציעות. אחד השערים הזכורים ביותר בזכייה של הסלסאו שנחשבת לפסגת הישגיה של נבחרת כלשהי במונדיאל 1970, היה רגע מיתי בגמר מול איטליה. 5 דקות לסיום המשחק נעמד "אל ריי" עם הכדור לכמה רגעים בלי לנוע ומוסר מסירה ללא הינד עפעף ימינה, בלי שאף אחד מהצלמים המתמקדים בו מבין מה הוא עושה. כשקרלוס אלברטו הגיח משום מקום באגף הימני כמו חץ שלוח של מלאך ונעץ מסמר רביעי בשערה של הסקוודרה אזורה, הבינו לפתע כל המוחות "הרגילים" את הגאוניות הוירטואוזית של מי שהוא אגדה עוד בחייו, ופלה הומלך סופית למעמד של אל.
אם היה זה פלה שירש, אולי, את אלפרדו די סטפאנו ששיחק לפניו, הרי היה זה ארגנטיני אחר שהומלך לצידו של מלך הכדורגל, וקיבל מעמד זהה של גדול השחקנים. זה קרה בדיוק 16 שנים מאוחר יותר, על אותה במה אדירה – המונדיאל. שמו של השחקן הוא ארמנדו דייגו מראדונה, שם שעד היום נאמר ברעד קל בשפתיו של כל ארגנטינאי. גם מראדונה קיבל מתת אל מיוחדת, וגם הוא היה מנהיג ללא חת. אומרים שההבדל בינו לבין פלה הוא שחקנים גדולים ששיחקו לצידו של אל ריי. לא בטוח שזה מדויק, אבל אין ספק שיחד עם שער המאה ויד האלוהים המפורסמות, גם צמד אליפויות עם נאפולי הצנועה תרמו רבות למיצובו של דייגו כגדול מכולם לצידו של הפלא פלה.
האל הארגנטיני והמלך הברזילאי המליכו את עצמם בזכות. לשניהם הייתה תכונה של ציווי, הם ציוו – וכך נעשה. הם כישפו את הקהל, הכדור והשחקנים שהקיפו אותם, ויצרו מסביבם הילה של כל יכולים. כמובן שזה לא באמת כך. הישגיהם עצומים, בעיקר על במת הענק של המונדיאל, והיכולת הוירטואוזית של כל אחד מהם אינה ניתנת לשחזור. אך, למשל, לא אחת נאמר על מסי שהוא עושה דברים דומים למה שעשה מראדונה בימיו הגדולים. עוד בתחילת דרכו, הפרעוש הראה יכולת מדהימה וייחודית משל עצמו – הריצה עם הכדור, שדבוק לו לרגליים בזמן שהוא רץ ומסבסב הגנות ועושה כאב ראש לשוערים. אולי גדול מכולם היה הרגע הקסום בחצי גמר ליגת האלופות 2015, בבית מול 100,000 אוהדים שחיכו לרגע של גאונות. ברצלונה הייתה עם הגב סוג של אל הקיר כשבאיירן ניסתה לחקות את הטיקי טאקה המפורסם שהנהיג מאמנה גווארדיולה, עוד כשהמציא את העקרונות שלו בימיו כמאמן ברסה. מסי פשוט שבר את ההגנה, פשוטו כמשמעו, כי המגנים נפלו כמו פינים של כדורת כשמסי חלף על פניהם והקפיץ תוך כדי ריצה צ'יפ מושלם, שהיה גורם גם לשני הטובים בכל הזמנים להרגיש גאים.
מסי כבש עוד שער אחד, לא פחות זכור, ובישל את השער האחרון והמכריע ב-3-0 המוחץ שהביא את הקבוצה לגמר ליגת האלופות. במשחק הגמר הזה הפרעוש אמנם לא כבש, אבל חתומים על שמו שני שערים בגמרים, אחד ב-2009 והשני ב-2011, שניהם על מנצ'סטר יונייטד ובשניהם ברצלונה זכתה. אבל התחושה תמיד הייתה שמסי נעטף תחת רגליהם המשמרות של עמיתיו הקטאלונים, בעיקר אלה של צ'אבי ואינייסטה. יש לכך גם נימוק לא רע. בעוד שהמספרים של הפרעוש מדהימים בקבוצה, לא תמיד בא לידי ביטוי בכיבוש שערים מכריעים בנבחרת. לסחוף את האלביסלסטה הוא לא הצליח כפי שעשה זאת אלוהים הארגנטיני לפניו בחדווה כה רבה, ובזמן שחבריו לברצלונה זכו עם ספרד בשתי אליפויות אירופה וגם במונדיאל בתווך תוך שהם מעצימים את היכולות של שחקני קו קדמי טובים בהרבה פחות מהפרעוש, נאבקה ארגנטינה הנבוכה של מסי עם גרמניה של שוויינשטייגר ברבע גמר מונדיאל 2010 והפסידה 4-0, במה שהיה משחק שנראה כמו גברים נגד ילדים. לא רק שמסי לא עשה דבר מול הגוליית המתורבת, הוא לא הצליח להבקיע אף לא שער אחד לרפואה בחמישה משחקים בטורניר.
המונדיאל הבא לא היה טוב בהרבה לפרעוש. הנבחרת שלו צלחה אמנם עד הגמר, כשמסי מבקיע שערים שמעלים אותה מהמוקדמות לטורניר. לאחר מכן נתן את הטורניר הכי טוב שלו, כבש ובישל שערים מכריעים, על אף שנעלם בחצי הגמר ובעיקר בגמר, בו היה נראה נבוך וחסר מנהיגות. שוב הייתה זו גרמניה שבעטה בדלי האלביסלסטי וגנבה את ההצגה עם שער אחד בהארכה, שער שהביא גביע רביעי למיינשאפט. אם שואלים את הארגנטיני המכהן במעמד השחקן הטוב בעולם מראדונה לגבי מסי, יש לו התשובה חדה. בכנס לקראת פתיחת היורו שנערך ביום חמישי ניצבו שני המלכים של הכדורגל, וקפטן האלביסלסטה ב-1986 אמר חד משמעית: "יש לו מחסור באישיות. אין לו את האופי להיות מנהיג". ויש בכך משהו, מסי אינו עצמאי עם הכדור באופן שבו היה מראדונה, הוא לא מנהיג את קבוצתו ממרכז המגרש, על אף שהוא מבשל בחסד. אין לו את המשחק הרך שהיה למנהיג אחר, זינאדין זידאן. אין לו את אותה השפעה על המשחק.
למרות שזיזו לא היה שחקן שהגיע למספרים שקרובים לכמויות האסטרונומיות שכובשים מסי ורונאלדו, מקומו בהיסטוריה של הכדורגל אינו פחות מזה של הצמד. אולי אף גדול משלהם. שוב, מדובר על הצלחות בנבחרת ועל יכולת מנהיגות. אצל זידאן ניכרת גם היכולת האגדית להפיק מעצמו שערים ווינריים. הוא עשה זאת גם בדרך של צרפת לזכייה ביורו 2000 ובמונדיאל 1998, אחרי שהבקיע צמד מלכותי בגמר, צמד שהוריד ממנו את תדמית הלוזר (לא יאומן) שהייתה דבוקה לו. באותה פדחת הוא גם עתיד להעיף את עצמו מהמונדיאל 8 שנים מאוחר יותר, תודה לך אירוניה. אבל גם את ליגת האלופות הביא זידאן לריאל בשער שנחשב אחד הגדולים שנכבשו, באותו וולה בלתי נשכח בגמר מול בוט המסכן שרק יכול להריע מהאוויר על רגע של קסם. וכן, מסי סיפק את הרגעים האלה, אבל הוא עשה זאת עטוף בחוזה המולטי-מטורף שיש לו בברצלונה, עם המערכת המגוננת והשחקנים שתמיד עשו לו את החיים קלים יותר.
כריסטיאנו רונאלדו גם כן נכשל עד כה במבחן הנבחרת. עד כה. הוא שיחק בגמר היורו ב-2004, אבל היה ילד בן 19, ולמעשה הוא השחקן הצעיר אי פעם בגמר היורו. מאז כבש הפנומן מאות שערים, והוא קרוב מאוד להיכנס לעשירייה של הכובשים הגדולים בכל הזמנים, לראשונה מאז עשה זאת רומאריו אי שם בתחילת שנות ה-2000. ולמרות זאת, לא הצליח הפורטוגלי להטביע את חותמו כ"גדול ביותר", למרות שהוא מרבה להכתיר את עצמו בכתרים שונים. למשל אתמול התבטא מלך שערי פורטוגל והתחרויות האירופיות לנבחרות בכל הזמנים שהוא "השחקן הכי גדול ב-20 השנים האחרונות". האגו העצום של מכונת השערים והעובדה שמיעט בשנים האחרונות לזכות בתארים בקבוצתו ממדריד, הקטינה אולי את המעמד האמיתי שלו בהיסטוריה של הכדורגל.
אבל אם היה הפנומן זקוק לבמה ולרגע מכונן, הרי שזכה לה בליגת האלופות של העונה הנוכחית. כדי להירשם כגדול באמת, בין הכתרים של עמיתיו ההיסטוריים בריאל מדריד, די סטפאנו וראול, היה צריך רונאלדו להוכיח את היכולת שלו להוביל את הקבוצה להצלחות בזירה הכי גדולה של ליגת האלופות. הוא עמד בעונה החולפת באתגר האדיר, פעמיים. בפעם הראשונה כשהחזיר את ריאל במו רגליו עם שלושער ברבע הגמר של ליגת האלופות מול וולפסבורג. הוא עשה זאת אחרי שהבטיח לאוהדים "לילה קסום". אין ספק, זה היה, כשכותרות העיתונים ברחבי העולם צעקו את המונח "רמונטדה היסטורית". אחר כך הגיע הגמר, שכניראה ממצב אותו במעמד מיתי משל עצמו, בדומה למה שזכה לו מייקל ג'ורדן שהביא גביע לבולס עם 40 מעלות חום. כי כבר מדקה 70, כשהיה פצוע בצורה ברורה המשיך הפנומן לשחק עם רגל אחת עוד הארכה וקבר את הפנדל הקובע עמוק ברישתו של יאן אובלאק שוער אתלטיקו כדי להביא את הגביע שוב למדריד. אז נכון, זה לא גביע חמישי ברצף, זה גם לא גביע שלישי ב-5 שנים, אבל זה כן שני ב-3 שנים. בכך רונלאדו ממצב עצמו סופית בטריו הניצחי של גדולי שחקני מדריד.
אז אם לרונאלדו יתרון מסוים במעמד המנהיגות, הרי שבניהול משחק הוא חסר תכונות בדומה לאלה של יריבו הארגנטינאי. גם לו אין משחק רך של ניהול מרכז שדה או תכונות של פליימייקר. נכון, בריאל הוא גאל את עצמו, על אף שכמה תארי אליפות בשנים שעד הפרישה לא יזיקו כלל. אבל מה עליו, או על מסי לעשות, כדי למצב את עצמם גם ברשימה הגדולה יותר, או לפחות לעשות פסע ענק אל עבר אותו אולימפוס ניצחי? התשובה פשוטה – להנהיג את הנבחרת אל עבר תואר משמעותי, תוך שהם מובילים את הדרך באמצעות בישולים ושערים מכריעים. ושניהם יכולים לעשות זאת. מסי עם ארגנטינה בדרך הכניראה בלתי נמנעת לרבע גמר הקופה אמריקה, ורונאלדו על במת המשנה של יורו 2016. אין ספק שאם שני מכונות השערים האדירות הללו יפעילו מנועים בפול גז ויספקו הצגות אדירות, כמו אלה שהיו להם לא פעם בקבוצות שלהם, הם יכולים להוביל את הנבחרות שלהם על הגב כל הדרך לזכייה בטורניר.
יש להם מודל לחיקוי. אחד מגדולי השחקנים הוא מישל פלטיני, השחקן שכבש 9 שערים ביורו 1984 וסחף את נבחרת הטריקולור לזכייה ראשונה בטורניר משמעותי. כמובן שהוא עשה זאת עם הספרה עשר ומעמדת הפליימייקר, אבל זה כלל לא משנה. שמו נרשם כיום בעט אחת עם שמות אגדיים כמו אלפרדו די סטפאנו, יוהאן קרויף ופראנץ בקנבאואר. בזכות כמות השערים האדירה וההישגים הנוספים, אין ספק ששמם של הפרעוש והפנומן יעלה מעל הרשימה שצויינה כאן במידה ויובילו את נבחרותיהם לתואר, אבל ככל הנראה עדיין דרג ביניים אחד מתחת לזה של שני אלילי הכדורגל שהזכרנו קודם. מה ישים את אחד מהם שם סופית? ככל הנראה, רק זכייה בגביע העולם 2018. הכי טוב שאפשר? וגם לא הכי מציאותי? שיעשו זאת כמו שעשו גם בקבוצות – ראש בראש. עד אז, נצפה בחצי עין רדומה בכל מה שיעשו שתי האגדות בנות ימינו בטורניר הנוכחי, ואם סוף סוף יממשו את מה שמצפים לו אוהדי הכדורגל בכל רחבי תבל – את תכונת המנהיגות. זאת, אולי, כבר תחילתו של שינוי בסטטוס של מיהו שחקן הכדורגל הגדול בכל הזמנים.
