חלק שני – שאלה של גורל
הרבה פעמים יש נטייה לומר לגבי ספורט שמישהו "איבד את הראש", או "לא רצה מספיק". כל אחד מהמשפטים האלה יש לקחת בעירבון מוגבל. ממש כמו חברה בע"מ. יש כמה הנחות יסוד שנכונות בספורט ובחיים בכלל. הראשונה – אף אחד אינו מושלם. גם אם מישהו שואף להיות מושלם, הרי שזו תכונה בלתי אפשרית. ולו רק מפני שאנו בני אדם עם נפש מוגבלת וגוף מוגבל. השנייה – כל הצלחה סופה להסתיים בכישלון. לעתים גם ההיפך הוא נכון, אך כמו שיודע כל תלמיד לוגיקה בסיסית בתחילת דרכו – משפט שנכון בכיוון אחד בצורה מוחלטת לאו דווקא מקבל את אותו ערך מוחלט כשהופכים את היוצרות. יש ספורטאים ש"נועדו להיכשל", ממש כפי שיש, לכאורה, כאלה שנועדו להצליח. כאן טמונים אלמנטים רבים, שחלק מהם ייחשף וייחקר בפרקים הבאים. אבל אין ספק – כל מי שמצליח, גם אם זו הצלחה כביכול "על אנושית", סופו להיכשל. בדיוק כפי שכל מי שנולד – סופו גם למות. וזוהי עובדה מוחלטת – מכל האנשים שנולדו בשנת 1816, כלומר לפני 200 שנה – 100% מתים.
נתחיל קודם כל במשפט השני. חוסר רצון, חוסר מוטיבציה הם כמובן מונחים יחסיים. כשאנו מסתכלים על משחק ספורט כלשהו, אנו שופטים בעזרת עינינו. במלים אחרות, מישהו אמר לי פעם: "זאת רק דעתך", ואני עניתי: "נכון, אני תמיד אומר רק את דעתי". כל המונח של אובייקטיביות הוא מדיד ביחס לחברה, למוסכמות חברתיות, למה שאנו חושבים שהוא סקסי ומעניין. כך גם לרוב משייכים אתרי ספורט את נושאי ההתמקדות שלהם – מה שצפוי למשוך הכי הרבה קוראים. לכן, למשל, יתכן שטניס נשים תופס פחות כותרות בארץ, לעומת, נומר, צרפת או אנגליה. אך זה לא מפחית מאומה מענף הספורט, אלא רק מהפופולריות היחסית שלו. בכל מקרה, לכל מי שראה את הסרט על הנבחרת, "ישראל מלחמה", אפשר היה לראות איך השחקנים כולם והמאמן לקחו קשה את ההפסדים, את אובדן הגאווה הלאומית. כל אחד מהם איבד משהו בטורניר הזה, וכמו שאומרים, "אפשר לראות את זה בקמטים שלהם". ברגעים נוגעים ומרגשים שתועדו בסרט, סיפר מאמן הנבחרת היוצא אלי גוטמן על סערת הרגשות שלו לאישתו, כמה היה שמח אילו הנבחרת כן הייתה עושה את זה, ומשיגה כבוד שלמען האמת לא זכינו לו למעט פעם אחת לפני הרבה מאוד שנים. וכן, הם לא הצליחו, והרבה פעמים בהאשמה ברורה שהם פשוט לא היו מספיק מחויבים, שלא מספיק רצו ושניתן היה לראות את זה. האמנם?
כמו שהמשפט השני קשור לפן המנטלי, כך גם קשור המשפט הראשון. ואולי קשור יותר. כי לאבד את הראש הוא באמת דבר שחוקרים אותו בתחום הפסיכולוגיה, ומנסים למצוא לו פתרונות. יש מוסדות שמלאים באנשים שפשוט איבדו את הראש, ואנחנו משלמים כסף טוב כדי לממן אותם בעזרת כספי המסים שלנו. אבל כל אחד מאיתנו מאבד את הראש. שוב, זה עניין יחסי. כך שגם מי שמאבד את הראש, יכול לחזור לעצמו. לפחות במונחים של ספורט. בטניס אנו עדים לכך כל הזמן. שחקן עושה טעות בלתי מחויבת, או טעות כפולה לשם העניין, וחוזר לעשות חבטה פלאית, או אייס. כאן נכנס לתמונה ביטוי נוסף – "לחזור מהקבר". ליברפול מול מילאן בגמר האלופות 2005 זו דוגמה מצוינת. במחצית הפרשן כבר חתם את ההפסד, כשמילאן הובילה 3-0 ולא היה נראה כי יש לה יריב. אבל אחרי שחזרו גיבורי אנגליה לשוויון, ציין הפרשן כי הוא מיהר מידי לכתוב את ההספד על הקבר של ליברפול. מוגורוזה שיחקה היום מול האלופה הניצחית סרינה וויליאמס בגמר הרולאן גארוס. אחרי שעלתה ליתרון של 0:30 בדרכה לשבירה במשחקון מכריע עשתה הספרדייה שתי טעויות בלתי מחויבות. אפשר להגיד שהיא איבדה את הראש, נכון? אבל באותה מהירות שהיא איבדה אותו היא מצאה אותו, כי לא רק שהיא ניצחה את שתי הנקודות הבאות והצליחה לשבור, היא אף ניצחה את סרינה וויליאמס בשתי מערכות וזכתה בטורניר. דבר שלא העריכו שאפשרי. אז האם אפשר לומר שהיא רצתה יותר מזוכת 21 תארי הגראנד סלאם?
נובאק ג'וקוביץ' נחשב לשחקן מספר1 בעולם כיום. הוא גם המועמד הראשי לקחת את תואר הגראנד סלאם היחיד שעוד חסר לו, הרולאן גארוס. מי שהיה אמור לעמוד בדרכו הוא דווקא שחקן שפרש עוד בטרם הסיבוב השלישי. מדובר על שיאן הזכיות של הטורניר רפאל נדאל שחלם על שיא תארי גראנד סלאם בטורניר כלשהו (שעומד כרגע על 9), וזכייה עשירית כדי לחגוג יום הולדת שלושים. אבל שורש כף היד לא איפשר לו להגשים את החלום הזה. וכאן נשאלת השאלה התמידית, האים ג'וקוביץ' יכול להיחשב גדול הטניסאים? התשובה בעייתית מאוד, כי על אף ששחקן נמדד על פי ההישגים שלו, במקרים מסוימים הוא נמדד דווקא לפי היריבים שלו. במקרה זה מדובר על גדול שחקני החימר בכל הזמנים, נדאל, שבשלוש השנים האחרונות סובל גם מפציעות וגם מכושר ירוד. זאת אחרי שבמשך שנים רבות הוא בעצמו היה סגן יחיד ובלעדי לשחקן יחיד ומיוחד, רוג'ר פדרר. יהיה מאוד קשה להוריד מפדרר את הכתר של גדול השחקנים בכל הזמנים. ולו רק בגלל שבווימבלדון הראשון שלו ניצח פדרר את מי שהחזיק לפניו בתואר הזה, פיט סמפראס. היה זה פדרר גרסת גיל 19 שהדיח את האגדה בסיבוב הרביעי ומנע מסמפראס להגן על התואר בו זכה 7 פעמים, אחת מהן רק שנה קודם לכן, בשנת 2000.
בשנים ההן, מאז 2003 כשעלה פדרר לגדולה היה לו יריב אחד בלבד, השור הספרדי. נדאל פגש את פדרר בכמה וכמה גמרים של טורנירי גראנד סלאם, כשכל אחד מהם מנצח במגרשו הפרטי, פדרר בווימבלדון ואילו נדאל ברולאן גארוס. זאת, עד שב-2008 התהפכו היוצרות, והשור קם על המלך, כשנדאל גבר על פדרר, זוכה 5 הפעמים ברצף, בגמר ווימבלדון ולוקח ממנו גם את הבכורה כמספר 1 בעולם, ושנה אחר כך מגיע השוויצרי לביתו הצרפתי של השור הספרדי ומנצח אותו בגמר הרולאן גארוס, שניים מהמשחקים הגדולים בתולדות הענף. כאן מגיע לידי ביטוי אלמנט פיזי דווקא, יש לומר כי הזמן עושה את שלו. אי אפשר לעצור את הזמן ואת השפעותיו. זה היופי שבחיים וגם האכזריות שבהם, מטבעם, יש לומר. כך שלמעשה קשה להחשיב חלק מהניצחונות של נולה על שני יריביו המתבגרים, שבשיאם הראו עליו עליונות מוחלטת. ג'וקוביץ' היה סגן של סגן במשך זמן רב, ורק בגיל 24 הפך למדורג מספר 1 בעולם, כשפדרר מתחיל לרדת מעליונותו וכשנדאל נפצע על ימין ועל שמאל. לשם השוואה, פדרר היה בגיל 24 כבר שנתיים וחצי מספר 1 בעולם, כשאף אחד לא יכול לערער על היכולת הפנומנלית שלו. כן, נכון, העולם שייך לצעירים. ואכן כן, אם ג'וקוביץ' יזכה באליפות צרפת הפתוחה הוא ייכנס לפנתיאון נוסף, אליו נכנסו רק חמישה גברים בעידן הפתוח (כולל נדאל ופדרר) – זכייה בכל טורנירי הגראנד סלאם. אבל קשה לומר שהוא יהפוך אי פעם לגדול הטניסאים בכל הזמנים, אולי אם ישווה את השיא של 17 תארי גראנד סלאם השייך לפדרר. וגם אז, צריך לזכור, הוא לא ניצח על הבמות הגדולות את פדרר בשיאו.
ואוורינקה ציפה להיות מי שיפגוש את ג'וקוביץ' בגמר. אלוף השנה שעברה שיחק טניס בינוני ועייף מול אנדי מארי. הסקוטי מצידו מגיע לגמר גראנד סלאם עשירי בקריירה, הוא בסך הכל הגבר העשירי מאז תחילת העידן הפתוח (1970) להגיע לגמר בכל אחד מטורנירי הגראנד סלאם. הישג מדהים כשלעצמו. מארי, שגבר לאחרונה על ג'וקוביץ בגמר טורניר רומא, שהוא טורניר מאסטרס בחימר, ממש סמוך לפתיחת הרולאן גארוס. מארי, שלא היה שחקן חימר מהרמה הגבוהה, שיפר בשנתיים האחרונות את המשחק שלו גם בקטגוריה הזו, והוא ללא ספק המועמד החזק ביותר לנסות למנוע מהסרבי לתת סרב ניצחון בגמר. בחזרה לחצי הגמר – לא פחות משמארי ניצח, ואוורינקה הפסיד. האים ואוורינקה רצה פחות, או שהגוף לא הגיב לרצונות הראש? האים הייתה זו הכרעה פיזית, או שמא הכרעה מנטלית? התשובה היא שאי אפשר להפריד בין הגורמים, ממש כשם שאי אפשר להפריד את הוניל והבצק מהעוגה האפויה. האדם מורכב מגוף, נפש ויש גם האומרים נשמה. כל אלה חבויים אי שם במרחב האין סופי של קיומו האנושי. אין ניצחון מנטלי בלי הגוף, גם אין הפסד פיזי ללא הכרעה מנטלית. ככל שנעמיק במחשבה הזו, נראה שלא רק ששני אלה אינם נפרדים כלל, אלא שגם הנסיבתיות של ההפסד, או לצורך העניין הניצחון, היא נוסחה שאי אפשר לפצח. כך שלא משנה כמה נרצה משהו, בסוף אנו עלולים לגלות שאיבדנו את הראש.
ומה לגבי אלמנט הגורל? אם הפיזי והמנטלי אינם הפקטור המכריע, אלא גורמים יחסיים המושפעים מהתוצאה הסופית של כל התמודדות ומפרק הזמן שהיא משפיעה עלינו, הצופים שנוטים לשכוח את אתמול, לשמוח היום ולחכות תמיד למחר, איך נכנס נושא הגורל לתמונה? והאים אפשר בכלל להגיד שיש דבר כזה גורל בספורט? למשל, אומרים על לסטר שהיא אלופה של הגורל. זה נכון, היא אלופה של הגורל ושל כוח הרצון. היא קיבלה על עצמה גורל ולקחה בשתי ידיים את הרצון לממש אותו. כי היא בעצמה הייתה הכותבת הראשית של סיפור האגדה שלה. בעזרת נחישות, הקרבה וכמובן יכולת. אנחנו מסתכלים שוב על ליברפול מעבר מסך הזמן, ועונים על אותה השאלה – כן, כי בכל גורל יש גם אלמנט של מזל. רק ווינר חסר מודעות עצמית לא יגיד תודה למזל, כי להבקיע את שער הניצחון או את סל הניצחון הוא רגע אלוהי, שכרוכה בו יכולת מנטלית ופיזית מהרמות הגבוהות ביותר, אבל מכורח ההסתברות גורם המזל הכרחי. זה לא דבר מולד, אלא תכונה נרכשת, בידי כוח מסתורי שאין לו שם ואין לו מעון. הוא נמצא בכל מקום, מגיע לאחדים וחומק מאחרים. אולי זה היופי האמיתי בספורט בפרט ובחיים בכלל.
לסיכום, יש בכל ניצחון ובכל הפסד גורם פיזי, מנטלי, את גורם הזמן ואת גורם המזל. ולגבי גורל? מסתבר בדיעבד שיש גורל בספורט, אבל רק בדיעבד. בשילוב כל הדברים שנכתבו כאן, אפשר לומר כי גם בספורט – כל אחד הוא אדון לגורלו שלו
