נבחרת ישראל שיחקה ביום שלישי את משחקה הראשון תחת המאמן החדש אלישע לוי. מדובר על משחק הידידות מול סרביה בחוץ, שהסתיים בתוצאה הרעה לנבחרת, בהפסד 3-1. מסתבר, למרבה הצער, שאפשר היה לשים בראש כל מאמן ולהרכיב כל הרכב בכחול –לבן – עדיין יש דברים בסיסיים שלא רואים מהבחורים שאמורים להתמודד בעוד שלושה חודשים עם אלופת העולם מלפני עשור. אחרי המשחק שוב שמענו את הקלישאות מזמזמות כמו דבורים גוססות, ללא קשר למה שנראה בפועל על המגרש. ומה שהיה על המגרש שוב גרם לנו להגיד – "נו באמת", וגם את ה-"לא מפתיע" הידוע. אז למה זה קורה?
א.בנייה לא נכונה של ההרכב: את ערן זהבי ירכיב כל מאמן נבחרת, גם כל ילד בן 12. קרוב לוודאי שגם את ניר ביטון ירכיבו שניהם. וקשה לראות מאמן שלא יעדיף את מונאס דאבור בחוד, למרות שבעמדה הזאת יש באמת בעיות חיוביות. הטעות מתחילה ב-3 תפיסות בסיס שמשבשות את תכניותיו של המאמן הלאומי: הראשונה היא הציוות של דודו גורש בשער. כמעט בכל נבחרת מכובדת בעולם יש שוער קבוע לטורניר המקבל את אפודת השוער הראשון החל מהמוקדמות. לעתים די נדירות רואים שינוי במהלך קמפיין או בין מוקדמות לבין טורניר. זה חשוב, כי זה מייצר זהות ומעניק לשוער הנבחר ביטחון בידיעה שהוא הבחירה הראשונה, וכידוע – שוערים הם השחקן במגרש שזקוק להכי הרבה ביטחון. דודו הוא שוער מצוין, אבל הוא בן 36, ואין לו ניסיון ברמה הבינלאומית. בנוסף, קיבל גורש חוזה לעונה אחת בלבד, ואף אחד לא מבטיח לו לא עונה נוספת (כידוע המוקדמות ממשיכות גם בשנה הבאה) או שלא יגיע שוער אחר שיתחרה איתו על אפודת השוער בבאר שבע. בואו לא נשכח – כבר יש לנו שוער נבחרת אחד שיושב על הספסל. לכן אפודת השוער הראשון צריכה ללכת לשוער שיוכל להיות יציב וקבוע לפחות לשנתיים הקרובות. יש בעיה בעמדה זו, ממש כמו שיש בנושא המגינים של הנבחרת, ולמאמן הפתרונים. אם במגן עסקינן, זו טעות לבקש מייני שכבר אינו במכבי תל אביב ומשחק באופן קבוע כקשר בהולנד לשחק כמגן מדומה. דסה אמנם פצוע, אך שפונגין, שהחל לשחק עבור הנבחרת עוד ב-2007, חזר לכושר משחק אחרי שנתיים לא קלות בהן הרבה להפצע. לוי יצטרך לעשות רוטציה בין שני מגנים טבעיים כשבראש הרשימה הצמד של מכבי תל אביב. הבעיה השלישית הייתה שיטת המשחק בה שיחק המאמן החדש, שפתח ב-4-4-2 קלאסי. היות וערן זהבי הוא הכוכב והקפטן, הנבחרת צריכה להיות בנויה סביבו. כך ירוויחו גם הנבחרת וגם זהבי את המימוש המקסימלי של הפוטנציאל שגלום בהם. אין איזון בין מליקסון, שהוא יותר פליימייקר משחקן קו, לבין בן חיים באגף המקביל ושניהם ניזוקים מזה. גם זהבי ישחק טוב יותר בשיטה של 4-3-3, שגם תחזק את המערך הכללי של ישראל מול נבחרות כמו איטליה, כי זה יאפשר את הוספתו של בירם כיאל שיכול לשמש כקשר הדפנסיבי המלא. גם הקומבינציות הפנימיות ישתפרו בעקבות שינוי כזה, כי החזקת הכדור תעלה והעיבוי יהיה מרבי.
ב. בעיות טקטיות: קשה להכין נבחרת בכמה ימים, בעיקר כשיש חוסר משמעת וטכניקה בסיסיים בכדורגלן הישראלי. כשאתה רואה את ההבדל התהומי של שחקנים כמו זהבי ונאתכו בין המשחק שלהם בקבוצות לבין זה שבנבחרת, אתה מבין שיש כאן גם בעיה מנטלית. אם חלק מדבריו של לוי בריאיון לכלי התקשורת אחרי המשחק היו נשמעים כמו הצהרות שכל קשר בינן לבין המציאות מקריים בהחלט, אין ספק שבאופן חלקי הן מיועדות לשחקנים במטרה להרים מחדש את המורל והביטחון שלהם. זהו מהלך נכון. הבעיה מתחילה עוד על המגרש, כשרואים את העליונות האירופאית על המשחק הצברי, כשגם מסירות פשוטות בין בלם לקשר אחורי נעשות ללא תיאום מספיק ובאיטיות שיכולה לשגע ולהעיר גם את המתים. אלה בעיות עמוקות, המתחילות בדרגות הנוער והילדים, ולמרבה הצער גם העובדה ששחקנים רבים משחקים בליגות השונות באירופה עדיין לא מצליחה לגרום לשיפור משמעותי של המצב. אם נבחרת ישראל לא מסוגלת להתמודד ראש בראש עם נבחרת במקום ה-56 בעולם (ישראל אגב במקום ה-76 והמבייש), איך בדיוק נצליח מול אלבניה מהמקום ה-45? שלא נדבר כבר על מקומות 15 ו-6 בעולם, איטליה וספרד בהתאמה. אז האם אנו הולכים קדימה, או נעים בביטחון לאחור? כי אז נישמע שוב את דבריו של הקוף על העסקנים וה"סמרטוטיאדה", שהרי ועדת האיתור הופכת למיותרת וכל הקמפיין הופך ללעג ולחסר חשיבות מעצם קיומו. נקווה מאוד שלא כך המצב.
ג. חשיבה אחרת: מה שאלישע יכול וצריך לעשות הוא קודם כל לחזק עוד את מעמדו של זהבי. אין ספק שכעת, אחרי יישור ההדורים של הקפטן עם דבריו שלו עצמו (בהקשר סכנין) ועם בלם חיפה קינן, יש הרבה יותר כדורגל בראש של הנבחרת ושל זהבי, שצריך לזכור – היה לו משחק לא רע והוא גם כבש את השער היחיד לזכות הנבחרת. בנוסף, צריך אלישע לשנות את המערך ולזמן שחקנים שיהיו קבועים, כמובן בהתאם למצבם הבריאותי והכושר הנוכחי שלהם. אבל שימוש נכון – כל אחד בעמדה שלו. ייני בהחלט יכול לפתוח בעמדת הקשר, למשל, ואין ספק שזימון מחדש של גל אלברמן המנוסה יוסיף למאמן עוד שקט וביטחון בעמדה הזו. אין ספק שמליקסון יכול לתרום, בעיקר אם משנים שיטת משחק, אבל גם – בעמדה הטבעית לו ולא בעמדה של אילוץ כפוי. יש כיום מספיק שחקנים זמינים לנבחרת ישראל כמעט בכל עמדה שיכולים לספק את הסחורה, וכשיגיע המשחק בספטמבר תהיה התמונה הרבה יותר ברירה לגבי הכושר והכשירות של כל השחקנים. אפשר גם לעבור למצב של 4-4-2, תלוי בסיטואציה, עם שני חלוצים או עם קשר חלוץ, כמו שהר שיכול לשנות משחק. יש מספיק "כאב ראש בריא" ללוי, אבל הוא חייב לבנות הרכב קבוע ולחשוב ברצינות על עצמה במרכז השדה ובהגנה לקראת המשחק מול איטליה ב-5 בספטמבר, שהוא יותר קרוב מרחוק. הרבה משחקני הנבחרת משחקים בקבוצות נפרדות, וכיום יש כוחות עולים בכדורגל שלנו, כמו קלטינס בבית"ר, לצורך העניין. כדי שתהיה אחדות צריכים להיות כמה שיותר מזומנים קבועים לנבחרת עם היררכיה ברורה, ורצוי גם משחק ידידות אחד לפחות לפני המשחק הגורלי והמסובך בתחילת הקמפיין. לנו, הפרשנים והצופים, מותר להגיד שאין לנבחרת סיכוי ושצריך, כביכול, לוותר מראש. זה אפילו יחסוך לחלק מאיתנו את השימוש הכפוי בנוגדי דיכאון. למאמן הלאומי ולשחקניו, לעומת זאת, אסור.
