נקודת האחד-עשר

סיכום סיפורו של גמר ליגת האלופות והדרבי בין ריאל ואתלטיקו בקרב של מדריד על אירופה

כל אחד שצופה במשחק כדורגל, או לשם העניין בכל ענף ספורט שהוא, מסתכל אליו ורואה אותו מזווית אחרת. אם אחד שמח, השני קרוב לוודאי עצוב ואת השלישי, זה הניטרלי, זה כלל לא מעניין. ספק כמה כאלה היו ביום שבת מסביבות תשע בערב, עם עיצומן של ההכנות האחרונות למשחק גמר ליגת האלופות, משחק הכדורגל הכי גדול בעולם בין שתי קבוצות. כשיש כזה קרב על כל הקופה, הינקזות רגשות של שנה שלמה נקווית בתוך מעיינות הנפש, וקרום גוף האדם מאיים להתפרץ. כל דיווח חדשותי מסעיר את החושים, וכל שנייה שנוקפת מסמלת עוד נצח קטן עד הרגע המכריע שבו ישרוק השופט, מארק קלאטנברג האנגלי במקרה הזה, ויכריע כובד משקלה של עונה שלמה. כלומר מי יהיה שמח, ומי עצוב, או מי בשמיים ומי בביוב, לשם החריזה והמטאפורה. קשה לתאר למישהו שאינו אוהד ספורט מזן כלשהו מהי התחושה העמוקה המשתרשת בתוך נימים, ורידים ועורקים, בעיקר כשמדובר בדרבי עירוני ובהזדמנות אחרונה לעונה של זכייה בתואר, שהוא גם הכי גדול שיש. כפי שאמר רבינו רונאלדו: "זכייה בליגת האלופות גדולה מזכייה בדאבל מקומי".

בשעה 21:45 עדיין לא התייצבו הקבוצות על כר הדשא. אלישיה קיס פרחה נשיקות לקהל עם מופע פופ מרהיב שמזכיר הכנות לאולימפיאדה, ומיליוני לבבות ברחבי העולם דפקו חזק. עד הרגע שבו עלו שתי המתאגרפות במשקל סופר כבד לקרב על הפרס הגדול ביותר – גביע האלופות ה-61 במספר. מן הצד האחד, הקבוצה הגלאקטית, המועדון של המאה העשרים, לוס בלאנקוס ממדריד זוכת עשרת הגביעים והמנצחת בקרב הישיר ביניהן בגמר לפני שנתיים. מהצד השני הטוענת לכתר, הפינליסטית של 2014 ו-1974, הניבטת את הגביע מן האלכסון ומשתוקקת להניפו לראשונה. צ'ולו אמר בסיום הגמר – "זהו כישלון, אני צריך לבחון את צעדיי אחרי הפסד שני בגמר". אז עד כדי כך תפסו הקולצ'ונרוס ברצינות תהומית את ההזדמנות הזו, שיש ביניהם החושבים שלא תחזור. להזכירם, גם ב-2014 לא רבים חשבו שתהיה הזדמנות כזו, ולפני ההגעה לגמר בכלל דיברו על באיירן של גווארדיולה שתהיה זו שתיקח את הגביע כבר בעונתו הראשונה, אחרי שקודמו היינקס גרף טרבל שני היסטורי עם באיירן. לא זה ולא זה קרו במציאות. מה שכן קרה היה שוב משחק קשה, יותר קשה מהצפוי, שבסיומו שוב הוכתרה מי ש"מרגישה בגמר האלופות כבמגרשה הביתי" לאלופה בפעם ה-11, יותר מכל קבוצה אחרת. הבלאנקוס רק משפרים עמדות באירופה, והולכים ומחזקים את האתוס וההילה סביבם כמלכי אירופה.

הקרב הפיסי היה גדול, והחל עם משחק מבריק של ריאל ועם התגוננות נוקשה של אתלטי. היוצרות התהפכו אחרי 30 דקות ואתלטיקו הראתה שהיא "לא באה לשחק". השער המרעיש של ראמוס, שהיה מעמדת נבדל של מילימטרים והיה קשה לאתרו (הפרשנים היו צריכים ארבעה הילוכים חוזרים כדי לראות שאכן היה נבדל) לא גרם להמשך השליטה של הבלאנקוס. במחצית השנייה החלה האטה משמעותית בקצב המשחק, בגלל עייפות של שני הצדדים. אבל דווקא הרוחיבלאנקוס הצליחו גם להשוות, ממש 11 דקות וחצי לסיום המשחק, וגם לכפות פנדל מטעות גסה של פפה ברחבה, מה שקרה עוד בתחילת המחצית השנייה. היו גם שלבים רבים בהם דווקא ריאל הייתה המתגוננת האגרסיבית, ושוב ראינו את טקטיקת ההתגוננות הארמדילית שיצר זידאן יש מאין עוד בקלאסיקו הראשון שלו כמאמן לפני חודשיים. ריאל הייתה יעילה ויצאה להתקפות כעשרים דקות לפני סיום המשחק, אבל דווקא קראסקו הצעיר היה האיש להבקיע שוויון דרמטי עבור האנדרדוגית הנצחית. אחר כך הייתה הארכה ללא הרבה אירועים, בה ראו שוב את חוסר היכולת של שתי קבוצות טרוטות אחרי עונה מפרכת. ואז פנדלים, וזכייה 11, מהנקודה הלבנה.

מראדונה, זידאן ופפה מדומים

ראמוס כובש שער של אלופים, כמובן. של מי הבישול? של מי שהעלה את ריאל לגמר, גארת' בייל. עובדה זו לא תשתנה איך שלא מסתכלים על זה, גם אם אופ"א לא תעניק לוולשי את השער בגומלין מול מנצ'סטר סיטי. שניהם אסים בתקופה הנוכחית של הבלאנקוס, אחרי הגבהה של איש אמונו של זידאן טוני קרוס שהשתפר ללא היכר בחמישה חודשים, ושוב מתחיל להזכיר מודל חדש וטוב יותר של צ'אבי אלונסו, כפי שחשבו עליו בתחילה לא מעט אוהדים ופרשנים. אז מה הופך את ראמוס למראדונה מדומה? שער, מבצע מטורף על האגף הימני כמה דקות אחריו (שהסתיים ללא כלום) ומשחק יד מצוין. הבלם הבינלאומי נגע בכדור בידו בתוך הרחבה במהלך המחצית הראשונה, ואם הוא חשב שמותר לו לעשות את כל אלה כנראה שהוא חושב שהוא סוג של מראדונה מודרני. למזלו, נמנע השופט מלראות או לפחות מלשרוק, והקולצ'ונרוס קיבלו רק קרן. מי שחשב שהוא זידאן הוא דווקא צרפתי במוצאו המשחק בצד השני. גריזמן הקטן בעט פנדל למשקוף, אולי במחשבה על הפנדל המדהים של חברו הצרפתי הגדול, שכבש מהנקודה הלבנה פנדל ייחודי שפגע במשקוף ועבר את הקו באלגנטיות בגמר המונדיאל 2006. לא כל אחד יכול להיות זידאן. לפחות אנטואן לא היה זיזו עם ראש, אחרת זה היה מסתיים גם עם נגיחה לחזה של פפה וספיגת כרטיס אדום.

לבסוף ישנו שחקן שהוא המדומה של עצמו. פפה כנראה נדבק במחלת הנפילה טרם המשחק. מעבר לעובדה שעשה פנדל מטופש על טורס, שהולך והופך לקבלן משיכת פנדלים עבור האדומים-לבנים, החל פפה במופע פירוטכני וליצני שכלל את מיטב ההצגות – "מכה ונפילה", "עזוב אותי – אני רגיש", ו"אני מפורטוגל – מה אני עושה פה בכלל". האמת? קצת מתחיל להרגיש שאולי החולצה הכל-לבנה של ריאל הולכת וגדלה על מידותיו של הפורטוגלי הבינלאומי, וכששני הבלמים הצעירים והמצוינים של הבלאנקוס מראים יכולת הולכת וגדלה (וראן ונאצ'ו) ייתכן מאוד שפפה המדומה יאבד את מקומו בהרכב. כבר שנים שהוא מקבל קרדיט אצל מאמנים רבים ולעיתים מראה יכולת כל כך פושרת, שנראה כי חולצת פורטו תשב עליו טוב יותר. בכל מקרה, הנזק שגרם לא היה סופני, לשמחתם של מליוני אוהדים לבנים ברחבי התבל, ששאגו קריאות של שמחה ספרדית מתורגמת לעשרות שפות אקזוטיות, גם כשהבלם הפורטוגלי הבינוני חלף בשקט בלתי נראה על פניהם עם מדליה של אלופים.

פנדליסימו

כדורגל הוא משחק תחרותי בו שתי קבוצות נלחמות אחת נגד השנייה בדרכים שונות. אחת מהן היא משחק רציף, השנייה מצבים נייחים והשלישית היא בעיטות מהנקודה הלבנה. אז מה הופך בעצם את בעיטות ההכרעה מנקודת ה-11 אחרי 120 דקות מתישות למשימה כל כך מרגיזה? קודם כל מפני שאין כאן עניין ספורטיבי-תחרותי גרידא, אלא תחרות מורטת עצבים של מי מדייק יותר ומי פחות לחוץ. במלים אחרות, יש כאן קוקטייל רב עוצמה של כישרון ומזל. על המגרש, אם נבעטת בעיטת עונשין מאחד עשר מטר יש לרוב תגובה ספורטיבית של משחק שוטף ורגיל שבו תגיע הכרעה צודקת לאחד הצדדים. כאן ישנו אלמנט של "מוות פתאומי", בו התגובה מוגבלת לדיוק שמעורב במזל, מפני שאין עדיין מדען אחד בעולם שהמציא את הפורמולה המושלמת לבעיטת הפנדל המושלם. גם מכאן נובע חוסר צדק, כי בניגוד לבעיטות אחד עשר רגילות, בבעיטות ההכרעה יש רק הזדמנות אחת ויחידה לבועט להכריע את השוער, ולכן המזל משחק תפקיד. זכורה במיוחד הבעיטה המכריעה של דיויד בקהאם ברבע גמר יורו 2004, כשהקפטן, שלאחר הטורניר הבא גם ויתר על הסרט שענד בגאווה במשך 6 שנים, מעד מפיסת דשא שלא הייתה במקום והחליק. הגורל או המזל או פשוט החוק היבש גרמו לכך שהכדור יעוף לשמיים, ולשחקן השנה באירופה לשנת 1999 לא נותר דבר לנחמה ובטח שלא לגאולה. האם לא מדובר בחוסר צדק משווע? האם זהו אכן פתרון ספורטיבי?

אז אכן, מאז שנות ה-70 הוכנס אלמנט בעיטות ההכרעה לפעולה, ובאמצע העשור גם תפס פופולריות הולכת וגוברת, ועל אף הביקורת הפך לפתרון רשמי. ודאי טוב מזריקת מטבע. השאלה אם משחק חוזר, שגם גורר איתו בעיות נוספות, אינו עדיף מן הבחינה הספורטיבית גרידא. אולי כן ואולי לא, זה לא משנה. אתלטיקו ודאי אינה יודעת את התשובה, מאחר ובגמר הזה הפסידה בבעיטות הכרעה, ולפני 42 שנה הייתה דווקא המפסידה גם בגמר האלופות היחיד ששוחק פעמיים. היה זה במשחק החוזר מול באיירן מינכן, גם כן אחרי הארכה במשחק הראשון. כך שלמעשה, ברגע שמתחיל משחק הכרעה של גמר גביע נגמרות ההערות הספורטיביות ונשארת רק הילת הניצחון. האם כל מפסידת קרב חמשת הפנדלים בגמר כלשהו פחותה מן המנצחת? האם באמת ברזיל 1994 טובה מיריבתה האיטלקייה בזכות אותה החמצה מסמרת שיער של רוברטו באג'ו? והאם באמת חולף זוהר כוכבם של ענקים כמו האיטלקי ובקהאם האנגלי אחרי החמצה יחידה במעמד כזה? שאלות קשות, המעלות מבוכה.

בעיה נוספת היא כפולה. אמנם יש הכרעה ספורטיבית בבעיטת פנדלים, שהרי המנצחת בקרב הזה עולה לשלב הבא או זוכה בטורניר, אבל על פי הגופים הרשמיים לא מדובר בתוצאת ניצחון, אלא בתיקו. אבסורד, בעיקר כי כתוצאה מכך לא נרשמים השערים הנבעטים או התוצאה בלוח ההיסטורי של תוצאות התחרויות השונות. לצורך העניין, אם מסתכלים על הדרבים האחרונים, ריאל מדריד עדיין נשארת עם 4 ניצחונות מתוך 17, ממש כפי שהייתה ערב המשחק עם 4 מ-16. זאת על אף שניצחה בקרב ישיר את הקולצ'ונרוס על התואר הגדול מכולם. כמו כן, שערו החשוב בקריירה של כריסטיאנו רונאלדו, יחד עם השלושער שהבקיע לארצו במוקדמות המונדיאל 2014 נגד שוודיה בשוודיה, שהוא השער המכריע של קרב הפנדלים ושל הטורניר כולו לא נרשם כלל על שמו במשרדים של אופ"א. מבחינה סטטיסטית עדיין יש לכריסטיאנו 93 שערי אלופות, שוב – בדיוק כמו ערב המשחק. בנוסף, גם ברישום של אופ"א לא נרשמות נקודות קרדיט על ניצחון בדו קרב פנדלים במסגרת טורניר אירופי. אם מדובר באלופת אירופה אולי בכל זאת יש איזשהו יוצא מן הכלל עקב עובדת הזכייה. כך או כך, כל אלה הם כללים אירוניים ומוזרים. אם הם סבירים באופן קלוש כלשהו בשלבים המוקדמים יותר, הרי שבמעמד היוקרתי הזה הן פשוט אבסורד.

נקודת האור של בעיטות ההכרעה היא המתח והדרמה שהן מספקות. לא הייתה יכולה להיות סיומת יותר מעניינת לגמר הזה, שהפך למותחן אפור בחצי השעה האחרונה שלו, מאשר בעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה. הקסם שנוצק למשחק גמר בשל הגורל האכזר או המתוק, שוב – תלוי במתבונן, לא מותיר כל מקום לספק או לנשימה אחת מיותרת. ברגע מהיר אחד יש שמחה מוחלטת או כאב סופני. ברגע של קסם נחרצים גורלות, וזה מוסיף נופך אחר ומיוחד למשחק. אולי, אחרי הכל, בעיטות הכרעה הן הדרך הכי מרתקת לסיים טורנירים ללא הכרעה ב-120 דקות. בזכות הבעיטה המכריעה זכה כריסטיאנו לתהילת עולם ורישום שמו באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה. ואם עדיין אתם חושבים שזה קל, רק תשאלו את בקהאם ובאג'ו. להם יש סיפור קצת שונה לספר לנכדים…

ביקורות:

ישנן גם כמה ביקורות שנשמעו על המשחק, נביא כאן את העיקרים שלהן. הראשונה היא בנוגע לאותו שער של ראמוס, שהובקע מנבדל. כאמור, קשה לראות הכל מנקודת מבטם של השופט ושל שופטי הקו. לכן יש חוקים שעובדים להקלה על עבודתם וליצירה של היגיון. השדרים בערוץ הישראלי היו צריכים מספר הילוכים ובערך 2 דקות כדי לקבוע שמדובר בנבדל. האמת? גם השער של אתלטיקו אי שם בשלהי השליש האחרון שלו גם כן נראה כמו ספק נבדל ממבט ראשון. כך או כך, החוק אומר שספק נבדל נשפט לטובת ההתקפה. בנוסף, שער מנבדל הוא חלק מהמשחק. האמירות של "משחק מכוער" מקטינות מהישגה של הקבוצה המנצחת. אחרי הכל, ראמוס אינו כוון ובשעה של כיבוש אתה מלא בשמחת ההבקעה. ממילא – חובת ההכרעה היא של השופט בלבד, ולכן לאף אחד מהשחקנים אין נגיעה בדבר. לשם כך בדיוק מוציא השופט כרטיס לעבר שחקן המתיימר לנסות להתערב בהחלטותיו. וזה צריך להיות מוחלט לכל הכיוונים. אין קבוצה שאינה מקופחת בדיוק כמו שאין קבוצה שלא זכתה בהפקר. וכמו שאומרים פרשנים מיודעי שם: "זה בגדר אקדמי בלבד".

ביקורת נוספת דווקא לזכות הזכייה של הבלאנקוס בגביע בפעם ה-11 היא שעדיף שקבוצה התקפית תזכה. אתלטיקו היא הקבוצה הבונקריסטית שלא הייתה אמורה כביכול לזכות בגביע, וזה נאמר לטובת הכדורגל, לכאורה. אז אולי לא שמו לב, אבל הקולצ'ונרוס הם קבוצה התקפית מאוד. בליגה הבקיעו שחקני אתלטיקו 63 שערים ב-38 משחקים, בממוצע של כמעט שני שערים למשחק. לשם השוואה הבקיעה הפועל באר שבע 3 שערים יותר בשני משחקים פחות. הישג שנעשה בליגה הרבה יותר קלה להבקעה, ועם סגל לכאורה עליון הרבה יותר על כל שאר הליגה. ולא, אין לקולצ'ונרוס מסי, או רונאלדו. גם לא אם אס אן או בי בי סי. יש לה שחקן העונה לשם גריזמן עם 32 שערים בעונת שיא. זה הרבה במונחים ה"רגילים", שקצת נשכחו בעידן הפוסט גלאקטי שאנו מצויים בו. יש לה כמעט 75 אחוזי הצלחה באחת הליגות הקשות בעולם, כולל ניצחון חוץ יוקרתי בדרבי הראשון של ריאל עם זידאן כמאמן. בסך הכל, הבקיעו הרוחיבלאנקוס 89 שערים, שזה סך מכובד בכל קנה מידה, בעיקר עם נחשוב על שני השערים שהבקיעו נגד באיירן ועל השלושה שהבקיעו מול ברצלונה בליגת האלופות.  לשם השוואה, באיירן הבקיעה בדיוק את אותו מספר שערים בחצי הגמר בעונה הקודמת מול הבלאוגרנה, קבוצה הנחשבת לאחת מההתקפות הכי חזקות באירופה. אז כן, יש לאתלטיקו הגנה חזקה, אבל אי אפשר לכנות אותה קבוצה "בונקריסטית". עם גביע ספרדי ב-2013, אליפות ב-2014 ושני הגעות לגמר האלופות בתוך שלוש שנים הם כבר מזמן מאריות הכדורגל. יהיה מעניין לראות מה ההגנה של בירת הנגב תוכל לעשות מול ה"התקפה המבונקרת" של צ'ולו סימאונה.

מה שכן, באמת הייתה דלילות מסויימת בגמר הזה. היה אפשר לראות שהתשישות מכרעת בשני הצדדים. העונה הארוכה עשתה את שלה, במשחקי נבחרת, במאמצי הליגה – אפילו בהפסקה הארוכה שהייתה לשתי הקבוצות מסיום מחזור הליגה שבועיים קודם ועד לגמר. רונאלדו שיחק עם בעיה מדקה שבעים, אליו הצטרף בייל מאוחר יותר. ודני קרבחאל הוחלף עוד בתחילת המחצית השנייה בגלל פציעה. בהארכה היה גם חילוף כפוי לאתלטיקו, והיא גם כן הראתה סימני עייפות ולא הצליחה לנצל את העובדה ששני חילופים נשמרו עד להארכה, בזמן שריאל מיצתה את החילופים שלה טרם שריקת הסיום. בנוסף, אוהדי שתי הקבוצות הלכו מכות אחרי המשחק. המאורע נתפס בעיני המצלמה של אחד מעוברי האורח בתחנת הרכבת במילאנו, וקרוב לוודאי שאופ"א תחקור ותקנוס. חבל שיש חוליגנים בכל מקום ואתר, אנו רוצים ספורט נקי וקרב על המגרש – לא מחוצה לו.

מסקנות מהגמר

סימאונה נשמע מאוד מאוכזב בסיום. הוא אמר שהוא צריך לחשוב על עתידו. זה נשמע יותר כמו לקיחת אחריות מאשר משפט עם משמעות מילולית ישירה. הרי לאן בדיוק ילך צ'ולו, ומה בדיוק יעשו האדומים לבנים בלי המנהיג שלהם ב-4 העונות האחרונות? בנוסף, אתלטיקו תצטרך לרכוש שמות חדשים ולמנף את השם ואת הכסף שנכנסו לה מההגעה לגמר. כדי להביא להמשכיות יצטרכו הקולצ'ונרוס לעבוד קשה בקיץ ולנסות להביא שחקנים מהדרג הראשון. עד כה חיו בצד העני של מדריד על מציאות, על מזל ועל פאלטות. במדיניות של – "יש שחקן שמישהו לא רוצה? אנחנו נקנה ואז נמכור למאמיר במחיר". ממש אייאקס הספרדית. אז אם אתלטי לא רוצה שיראו אותה כאנדרדוג ניצחי, היא חייבת להתחיל להתנהג כמו "אפרדוג".

כריסטיאנו רונאלדו הוא כבר מזמן אחד הסטארים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הענף. עתה נכנס "כריס" לפנתיאון של הגדולים באמת. אחרי שהפך כבר בעונה שעברה למלך השערים הבלתי מעורער של הבלאנקוס, הפנומן גם היה זקוק לרגע ממצב בקריירה רבת הישגים, כזו שתחתום את שמו עם שמות נצחיים בריאל – כמו די סטפאנו, ראול וכמו חואניטו. הוא קיבל שני רגעים כאלה העונה במפעל. הראשון היה השלושער בגומלין רבע הגמר מול וולפסבורג, זה שגרם לרמונטדה ההיסטורית והעלה במו רגליו את ריאל לחצי הגמר. הפנדל החמישי הפך אותו גם לשחקן מכריע ברגע הכי גדול בקריירה שלו. ואם מבחינה גלובלית עסקינן, זה שכריסטיאנו עשה זאת כשהוא לא כשיר במשך כ-50 דקות הכניס אותו לרשימת הגדולים בהיסטוריה. ממש כמו מייקל ג'ורדן, שהכריע משחק גמר עם 40 מעלות חום.

זינאדין זידאן שוב עשה בי"ס לכולם. גם כשנראה שטעה, המנג'ר הכל יכול של ריאל שוב בנה את רשימת הבועטים והפנדלים הלכו לטובתו. בסיומו קיבל זידאן שוב מעמד של אל ברחבי מדריד, וסטטוס קוו עולמי על היותו המאמן הנכון בזמן הנכון. הבועטים כולם קיבלו מעמד של כוכבים. כוכב נהיה גם שחקן הבית הצעיר והנערץ לוקאס ואסקז. זידאן לקח את השחקן הזה מקצה הספסל של בניטס והפך אותו למחליף הראשון ולאחד מעמודי התווך של קבוצה מנצחת. האמון בו השתלם, כשכבש את הפנדל הראשון והראה אחריות של אלופים במעמד הגדול הראשון בקריירה של הקשר הספרדי הבינלאומי בן ה-24, שייצא עם נבחרתו ליורו בצרפת.

סרחיו ראמוס האלוהי קיבל מעמד של קפטן ניצחי אחרי שחמשת משעריו האחרונים במפעל היו במעמד חצי הגמר והגמר. השער שהציל את ריאל ב-2014 שוכפל, והוא נכנס לספר דברי הימים של המדרידיסטה. כך גם מרסלו, שהבקיע את הפנדל השני. לראמוס שכחו כבר את החמצת הפנדל מול באיירן לפני כמה שנים, שכחו גם את שיא האדומים בריאל. טוב, קצת זוכרים – אבל מאוד אוהבים.

ואלה כל המספרים המשמעותיים מהגמר

• הניצחון הזה, שעל הנייר הוא תיקו, מסמל את הניצחון ראשון של ריאל מדריד בסן סירו
• בשער שכבש נכנס ראמוס לרשימה ההיסטורית של שחקנים שהבקיעו בשני גמרים מול אותה קבוצה. הקודמים הם מסי ודי סטפאנו.
• ריאל זוכה בגביע ה-11 בגמר מספר 14, שניהם יותר מכל קבוצה אחרת. בשאר 50 הגביעים זכו 21 קבוצות שונות, בממוצע של 2.4 זכיות לקבוצה.
• רונאלדו משווה את שתי הזכיות בריאל לשתי הזכיות של מסי בתקופה המקבילה עם ברצלונה.
• אתלטיקו "זוכה" בתואר המפוקפק כשיאנית אי הזכיות. היא הקבוצה היחידה שהגיעה 3 פעמים לגמר מבלי שזכתה בגביע עם האוזניים הגדולות. לברצלונה יש 4 גמרים ללא זכייה, למשל, אבל היא גם זכתה בחמישה מקרים אחרים.
• ריאל משווה שיא של הגעה 6 פעמים רצוף לחצי הגמר
• מאז 2006 זוכה קבוצה מספרד ב-13 גביעים אירופיים מתוך 22 בסך הכל, כשהיא משאירה 9 בלבד לקבוצות לא ספרדיות. באותה תקופה זכתה ספרד בשלושה מתוך חמשת הטורנירים הבינלאומיים הגדולים שנבחרת מאירופה משתתפת בהם. בנוסף היה זה גמר כל ספרדי שלישי בהיסטוריה בליגת האלופות. רק קבוצות מאנגליה, גרמניה ואיטליה נפגשו בעבר מאותה מדינה בגמר ליגת האלופות, כל אחת פעם יחידה בלבד. מדהים.
• זוהי ההופעה ה-19 ברציפות של ריאל בליגת האלופות – שיא. בנוסף עולה ריאל ל-5 זכיות בליגת האלופות מאז תחילתו של הפורמט החדש (1992/3), גם כן שיא.
• ריאל משתתפת בטורניר 46 פעמים. היא הבקיעה 872 שערים במפעל, וסופרת 236 ניצחונות בכל הזמנים. בחצי הגמר שיחקו הבלאנקוס מספר מדהים של 27 פעמים ובגמר כאמור 14 מתוכן. כולם שיאים
• כריסטיאנו השווה את שיאו של מסי, והוא מחזיק ב-5 פעמים שיא הכיבושים בעונה בליגת האלופות. הוא שיאן הכיבושים ההיסטורי עם 93, וניצב במקום השישי בהופעות – 127, רק הופעה אחת פחות ממאלדיני במקום החמישי. בשנה הבאה ייכנס לרשימת חמשת הגדולים.
• זינאדין זידאן הוא היחיד שזכה בגביע גם כשחקן, גם כעוזר מאמן וגם כמאמן ראשי (אחרי חמישה חודשים בתפקיד לראשונה בקריירה שלו כמאמן ראשי). כולם עם ריאל מדריד כמובן.

כמה מלים על המספר 11

אחת עשרה הוא מספר התארים שיש לריאל מדריד בליגת האלופות. זהו גם המספר של השחקן האגדי חנטו, שזכה עם הבלאנקוס במספר שיא של 6 תארים, יותר מכל שחקן אחר. מי שירש כיום את המספר הוא לא אחר מאשר גארת' בייל, שבעצמו הופך לסמל ולשחקן סופר משמעותי עבור ריאל. זהו גם מספר השחקנים בקבוצת כדורגל והמספר הראשוני הכי קטן מבין הדו-ספרתיים. מספר מתחלק ב-11 אם סכום חיבור וחיסור לסירוגין של אותו מספר הוא 11, למשל 924 (9-2+4=11). בתנ"ך מופיע המספר 11 מספר פעמים. בספר בראשית פרק י"א מתואר סיפורו של מגדל בבל. 11 הוא גם מספר הכוכבים שראה יוסף בחלומו (ומשם מילות השיר הידועות – אחד עשר כוכביא). מבחינה ספיריטואלית, 11 נחשב מספר של מזל, ויש אנשים הנוהגים לראות את השעה 11:11 ולבקש בקשה או משאלה. בנומרולוגיה, נחשב המספר למייצג ההארה, והוא מקושר לפילוסופים, נביאים ומיסטיקנים. הוא מכונה "מספר המאסטר", וכשחושבים על זידאן – אין ספק מיהו המאסטר. אם ריאל הייתה זוכה בגביע אירופה על אדמת אמריקה, היה הצבא האמריקני יורה לכבודה מטח ב-11 רובים. אז להתראות עד מספר 12!