סיפורו של המתאגרף מקס שמלינג, אשר עזר בחשאי, במשך פרק זמן ממושך, לידידיו ה"לא אריים" וסיכן את חייו כדי לסייע ליהודים בגרמניה הנאצית
בימים כתיקונם, שלא כך בסיפורה העגום והמצמרר של השואה וכל הסובב את גרמניה הנאצית, האגרוף הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר בעולם. מאז ומעולם שימש הענף כמודל של ניצחון – ניצחון החזקים, ניצחון השחור על הלבן ולהיפך וכן להיבנותם של אגדות ספורט רבות. המיתוס סביב ההילה של המנצח בקרב האיגרוף קרובה לאבסולוטית. הן בגלל היותו ענף ספורט יחידני ולא קבוצתי, והן בגלל הסימליות של ניצחון הגוף והכוח על פני אדם אחר. הניצחון האולטמטיבי. כמעט כולם מכירים את הדמות של רוקי מסדרת הסרטים המפורסמת, בה אדם נלחם לא רק בקרב האיגרוף על הזירה מול האדם המתמודד מולו, אלא גם בתגובות הקהל. ובעיקר בשדים שלו עצמו. בלבואה רוצה להוכיח לעצמו שהוא ראוי, שווה משהו ולא רק 'בטלן'. הטרנספורמציה שעוברת דמות המתאגרף היא מוחלטת, ולפחות ברוחם של אוהדי האגרוף – כך אכן קורה. לעתים ניצחון בקרב איגרוף מסמל גם משהו לאומי, או בין לאומי, וקרב מעמדות בין הטוב לרע. כך היה גם בקרבות שהיו חלק מהקריירה של אחד המתאגרפים הגרמנים והאירופאיים הגדולים בכל הזמנים – מקס שמלינג.
שמלינג הוא דמות שמזכירה במידה מסויימת את אוסקר שינדלר. גם הוא היה נראה לכאורה כמי שתומך במשטר הנאצי, בעיקר כלפי חוץ, אך למעשה היה מתנגד פעיל של המשטר הנאצי. באחד הקרבות המפורסמים שלו ב-1938 ב"יאנקי סטדיום", מה שהיה הקרב החוזר בין מקס שמלינג לג'ו לואיס, נשמעו קריאות "להחרים את הנאצי", והקרב הוצג כמאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרשע. נשיא ארצות הברית רוזוולט אף זימן את לואיס לבית הלבן לפני הקרב. הקרב עצמו היה קצר, וכבר במהלך הסיבוב הראשון גבר לואיס על שמלינג וניצח בנוק-אאוט.
שמלינג נזכר בשנת 1975 בקרב ואמר: "בראייה לאחור, אני כמעט שמח שהפסדתי בקרב. תארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתי חוזר כמנצח לגרמניה. לא היה לי שום קשר למשטר הנאצי, אבל היו הופכים אותי למודל ארי. בסוף עוד הייתי נחשב לפושע מלחמה…". אמירה זו מדגימה את מהות אופיו האמיתי של המתאגרף הגרמני, שכלפי חוץ היה חייב לשמור על פאסון נאציונאל-סוציאליסטי, אחרת לא היה שורד את ימי התהילה שלו תחת המשטר של היטלר הצורר. אבל כלפי פנים בז שמלינג למודל הארי של כוח ושרירים ולנאציזם. בעידן שבו היה צורך למצוא מושא הערצה אידיאלי לרעיונות והשאיפות של המשטר הנאצי, נכנס שמלינג לקטגוריה בדיוק מדהים. הוא גם היה נערץ בגרמניה באופן גורף במשך כמעט כל שנותיו כמתאגרף מקצועי.
העלייה של המשטר הנאצי ב-1933 סיפחה כל חלק חשוב ועיקרי בחיים הציבוריים, האידיאולוגיים והפרקטיים. כל שכן הספורט, שהוא מושא עיקרי של הערצה וחיקוי, בדיוק הכלים הם נהג היטלר להשתמש; בנאומיו, בספריו, בשטיפת המוח שחולל כלפי פנים וכלפי חוץ ובתעמולה שכללה קומיקסים ששומשו להפצת מטרות זדוניות, ספרי לימוד שקריים וכן סרטים שהציתו מערבולת של הסטה והבלים ששודרו באמצעי התקשורת לכל העולם בכדי לטשטש את צעדיו של הדיקטטור. אין זה מקרי שלמשטרו של היטלר, נדרשו חודשים מועטים בלבד כדי להתחבר – אידיאולוגית וארגונית – אל ראשי תנועת תרבות הגוף הגרמנית. יתרה מכך: "הארי בעל השרירים", אחד היסודות שבתעמולה הנאצית, התאים להפליא גם לציפיותיהם ולכוונותיהם של ראשי הספורט הגרמני. אותם בודדים מבין ראשי תנועת הספורט הגרמנית, אשר לא היו מאושרים מהדיכוי הטוטלי של היהודים והזרים בכלל – לרוב לא העיזו לזקוף את ראשם. בכוחם של החוקים שמכתיבים את אופי תפקודם של משטרים טוטליטריים, הם קיבלו עליהם ללא ערעור את התקנות שנקבעו מלמעלה. היטלר עצמו לא בחל באמצעים להשיג את מטרותיו השטניות, ויצר מצב שאותו הטיב לתאר מאוחר יותר, לאחר תבוסת הנאצים, אחד מראשי הספורט בגרמניה הפדרלית שלאחר המלחמה, וילי דאומה: "הגרוע מכל היה ההרס המוחלט של התמצית המוסרית של הספורט. הנאציונל-סוציאליזם סילף ועיוות אותו עד כדי כך, שחשובי האינטלקטואלים אף סירבו לשמוע דבר על הספורט".. רובם המכריע של הספורטאים הגרמנים היה נאמן בלב ובנפש לזוועות שייצג וחולל המשטר ההיטלראי החולני. אבל שמלינג היה עוף אחר, שאמנם ייצג את גרמניה הארית באופן תחרותי ורשמי, אבל מאס בה, ואף אמר זאת בגלוי לאחר נפילת המשטר, כאמור לעיל.
היסודות של המתאגרף טמונים בנעוריו. שמלינג נולד ב-1905, והחל את קריירת האיגרוף המקצוענית ב-1924. בכפר במזרח גרמניה שם גדל, חווה גם את מאורעות מלחמת העולם הראשונה. הוא הצטיין בספורט, אך לא בלימודים. מפני שאגרוף היה אסור בגרמניה עד 1918, עסק מקס בינתיים בענפי ספורט אחרים, כגון כדורגל. בגיל 16 קנה זוג כפפות אגרוף יד שנייה ומאז לא הביט לאחור. שמלינג הפך לעלם חמודות בברלין של שנות ה-20. עיר נהנתנית וראוותנית בה הנאות החיים היו חלק בלתי נפרד מאורח חייהם של אזרחי האליטה. הכל נצץ וברק, מכוניות פאר, שתייה מבוסמת ואפילו נערות שעשועים. אל תוך עולם זה נכנס בדיוק רב שמלינג, שבגיל 24 כבר היה סופר סטאר מסוקס עם קסם של כוכב קולנוע. בין מעריצותיו הזוהרות הייתה מרלן דיטריך, שחקנית הקולנוע המפורסמת. ככל שהצליח יותר בזירה זרח כוכבו של שמלינג אל מעבר לכוכבות ולתדמית של מתארגף, והוא הפך עד מהרה ליקירם של בני מעמד האינטליגנציה, האוונגרד והאמנים. כמובן, ההילה שאפפה אותו נבעה קודם כל מיכולתו הספורטיבית המרשימה, ומהספורטיביות שנהג להפגין כלפי יריביו.
הן בעולם הזוהר והן בזירת האיגרוף זכה שמלינג לתהילה מהירה, ועלה במהירות גם להצלחה כלל עולמית. זה קרה כשמקס שמלינג התאגרף בשנת 1930 בקרב מול האמריקאי ג'ק שארקי שהיה אלוף העולם במשקל כבד על הזכות להיות הגרמני הראשון בפרט והאירופי הראשון בכלל לזכות בתואר הזה, שהיה על טהרת האמריקאים בשנותיו הראשונות. הוא גם הצליח, אם כי לא בדרך הסטנדרטית, אלא דווקא בניצחון טכני. ב-12 ביוני 1930 זכה שמלינג בתואר אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד, לאחר שבקרב האיגרוף מול שארקי נפסל האמריקאי בסיבוב הרביעי משום שהכה את שמלינג מתחת לחגורה. זכייה זו נחשבת לשנויה במחלוקת עד היום. בקרב החוזר שנערך ב-1932 הפסיד שמלינג את התואר לשארקי. ב-1933 הגיע תורו של שמלינג להפסיד שוב בקרב חשוב, הפעם למתאגרף אמריקאי ממוצא יהודי. כמובן שלקרב כזה, בסמוך לעלייתה של המפלגה הנאצית, הייתה משמעות כפולה ומכופלת בגרמניה. מקס בר היה גם כן מגדולי המתאגרפים באותן השנים. בהמשך הקריירה הוא זכה באליפות העולם במשקל כבד ב-1935, וב-1939 השתתף במה שהיה לקרב האגרוף הראשון אי פעם ששודר בטלוויזיה, ואחד האחרונים שלו. אבל ב־1933 הוא התמודד מול שמלינג בקרב יהודי-גרמני כאשר מגן דוד רקום על מכנסיו (הוא נשבע ללבושו מאז בכל תחרות). בר ניצח לאחר שהצליח לגרור את שמלינג ל־10 סיבובים, והפך לגיבור בעיני יהודים רבים לאחר שגבר על המתמודד בו צידד היטלר.
אבל השיא של הקריירה של מקס שמלינג, ושל מתאגרף מפורסם אחר, הגיעה רק 3 שנים מאוחר יותר. היה זה קרב מול כשרון עולה, אחד שניצח ב-1935 את מקס בר בנוקאאוט, והוא רק בן 21. במה שנחשב לאחד הקרבות הגדולים של כל הזמנים, נפגשו מקס שמלינג הגרמני וג'ו לואיס האמריקאי. שמלינג היה זקוק לקרב מול יריב חזק ופופולרי, קרב שיחזיר אותו לקדמת הבמה העולמית ויאפשר לו לחזור ולהתמודד על החגורה שהייתה שלו רק שש שנים קודם לכן. לואיס מצידו רצה להמשיך להוכיח את עליונותו וקיבל כאמור את תמיכת הממשל האמריקני, שלווה בשלהובו של הקהל המקומי. למעשה, במת האגרוף שנערכה לקרב הענקים ב-9.6.1936 הפכה לזירת קרב דמיונית בין כוחות הרשע הדמוניים והגרמניים לבין הגיבור השחור והעוצמתי של מי שרק הפכה למעצמה הכי גדולה בעולם.
הסיבה שהקרבות בין שמלינג ולואיס היו כל כך משמעותיים מבחינה היסטורית הייתה משולשת. הראשונה הייתה הדמיון ביניהם מבחינה ביוגרפית. מצד אחד כפרי מגרמניה שהפך לסטאר מקומי וסמל מדיני. מצד שני, היה לואיס השחור העני שגדל באלבמה, בזמן שמקס היה כבר בן 9. הוריו של ג'ו עברו איתו לדטרויט, ולואיס מצא עצמו בזירת האגרוף כדרך להתחמק מהגטו. הוא החל להראות את הכישורים שיהפכו אותו לאחד המתאגרפים הכי גדולים בכל הזמנים. בדומה ליריבו הגרמני, גם ג'ו לואיס הפך לסטאר לאומי, מה שבלט מעבר לכוכבות הספורטיבית שלו. בכך היו שניהם יריבים תואמים בעלי סטטוס זהה, בדומה למשל למסי ורונאלדו של ימינו. המאפיין השני שהאדיר את הקרב הוא שהקרב נחשב למאבק הראשוני של לבן מול שחור. לפחות מנקודת מבט נאצית, לא היה בעת ההיא כוכב ארי יותר גדול משמלינג. הוא ייצג את הארי המושלם, כזה שגם יכול להביא תהילה בין לאומית למדינה שלו. בכך היה שגריר של רצון רע, גם אם לא באמת רצה בכך, של הכוח הנאציונאל-סוציאליסטי העולה של אמצע שנות ה-30. לואיס, מצידו, היה הכוכב השחור הראשון על בימת האגרוף, ובכלל בספורט האמריקני. באותה תקופה לא היה שחקן בייסבול מקצועני אפרו אמריקאי (ג'קי רובינסון היה הראשון רק ב-1947) ולא היה שחקן כדורסל מקצועני אפרו אמריקאי (ארל לויד היה הראשון רק ב-1951). לואיס היה חסון, זריז ובעל כוח אימתני והיה ידוע כ"מפציץ החום". מוחמד עלי אמר על לואיס: "אני רק נותן מס שפתיים באומרי שאני הכי גדול. ג'ו לואיס הוא המתאגרף הגדול בכל הזמנים". אם כך, לואיס באמת היה גדול.
המאפיין השלישי הייתה העובדה שעמוק בפנים, שמלינג לא היה מזוהה כלל עם המפלגה הנאצית ולמעשה סלד לה. בכך שהוא עצמו היה הסמל של ה"ספורטפיהרר" האידיאלי, הייתה אירוניה חריפה. לכן שמח שמלינג שהקרב השני ביניהם הסתיים בהפסד שלו ללואיס, בעת קרובה יותר להתממשות הסיוט הנאצי ופריצת מלחמת העולם השנייה. לואיס הגיע לקרב הזה עם מאזן של 27 קרבות ללא הפסד. הקרב עצמו היה ארוך ומתיש. בסיומו הנחיל לו הגרמני את ההפסד הראשון מתוך 3 בלבד בכל הקריירה. אחרי 11 סיבובים ארוכים ומלאי חבטות, הצליח שמלינג לנצח בנוק אאוט בסיבוב ה-12.
ארצות הברית נכנסה למצב של הלם כללי בעקבות התוצאה המפתיעה, בעוד שבמולדתו בירכוהו ראשי המשטר הנאצי, שרצו להשתמש בשמלינג כבובה שרירית במסע יחסי הציבור שלהם, וניסו לנצל את הפופולריות שלו כדי להוכיח שוב את טענותיהם לגבי עליונות הגזע הארי. בין מברקי הברכה שנשלחו אליו היה אחד מאדולף היטלר שהזמין אותו לתה. מאמנו הצמוד של שמלינג היה ג'ו ג'ייקובס היהודי. מקס התרעם בפני היטלר על המלצת המשטר להיפטר ממנו. הוא אף סירב להירשם כחבר מפלגה וסירב לדרישה להתגרש מאישתו הצ'כית אני אונדרה. אך המרשים מכולם הייתה עובדה שנגעה ישירות לגורלם של יהודים נרדפים. שמלינג התפרסם בהמשך כמי שהסתיר שני נערים יהודים במהלך ליל הבדולח ב-1938. היו אלה בנים למשפחת לוין שמצאו מקלט בבית המלון שבו שהה שמלינג בברלין, ואף עזר להם לברוח מגרמניה. על כך זכה באות "ראול ולנברג".
קרב הגומלין המפורסם היה כאמור ב- 22 ביוני 1938 והפך לאירוע ספורט ענקי בעל חשיבות מיוחדת. כ-100 מיליון אנשים בעולם נצמדו למקלטי הרדיו וכ-70 אלף מאושרים זכו להצטופף ביאנקי סטאדיום. זה היה אירוע בינלאומי, שחרג הרבה מעבר לגבולות הזירה והמדינה. בפינה הימנית… שמלינג, הכוכב הארי, שהגיע על גלי הגזענות של גרמניה רגע לפני שמלחמת העולם השנייה מתפוצצת על היקום. בפינה השמאלית… לואיס, שהיה גם בכושר נהדר וגם במוטיבציית שיא: "אני יודע שאני חייב לנצח את שמלינג. יש לי את הסיבות האישיות שלי וכל המדינה סומכת עלי". לואיס גמר את הסיפור מהר. הוא הפיל את שמלינג ארבע פעמים במהלך הסיבוב הראשון וניצח בנוק אאוט אחרי שתי דקות וארבע שניות בלבד. זאת הייתה לכאורה הנקמה המתוקה לה ציפו האמריקאים. ההמשך ידוע. ארצות הברית הופגזה בידי יפן בפרל הארבור, והחליטה להתערב ולסייע לרוסים לסיים את המלחמה.
ההפסד בקרב הגומלין הוריד את קרנו של שמלינג בעיני פרנסי המפלגה ובעיני העם הגרמני. למרבה הפלא, גויסו שני המתאגרפים לואיס ושמלינג למאמץ המלחמתי, כל אחד בצד שלו. שניהם לא ממש חזרו להלחם אחרי ששבו מהמלחמה, ושניהם ירדו מקרנם גם בנושא הכספי. כמו שמלינג, גם ג'ו לואיס ייזכר כאחד מגדולי המתאגרפים של כל הזמנים. הוא חתום על שני שיאים, שכנראה לא יישברו לעולם: אלוף העולם במשך 11 שנים, שמונה חודשים ושמונה ימים ברציפות – יותר זמן מכל מתאגרף אחר. כמו כן, הוא הגן על התואר 25 פעמים – יותר פעמים מכל מתאגרף אחר. בסופו של יום זכורים שני הספורטאים האדירים האלה בעיקר בקרבות ההם, ובידידות המיוחדת שנרקמה ביניהם. שמלינג ולואיס הפכו לחברים טובים אחרי הקרבות, והגרמני אף מימן לאמריקאי את התרופות להן נזקק בימיו האחרונים. בהמשך, מי שמימן חלק גדול מההלוויה של לואיס היה חברו מקס שמלינג. אין כל ספק, שמלינג מייצג דמות יוצאת דופן בהיסטוריית הספורט הנאצית. הוא נפטר בחודש פברואר 2005 גאה בליבו, קרוב לוודאי, על החיים שזכה להנהיג. האיש שהגיע עד גיל 99 המופלג היה קרוב מאוד להגיע ל-100 שנה, יום הולדת חגיגי שהיה מספיק לחגוג אם היה עדיין בחיים בחודש ספטמבר. אפשר לסכם את חייו של המתאגרף האגדי מקס שמלינג במשפט שבו פתחנו – 100 שנים של שפיות.
