ערב ענק של כדורגל. זה מה שקיבלנו אתמול במשחק הגומלין של חצי גמר ליגת האלופות בין באיירן מינכן לאתלטיקו מדריד. נכון, לא תמיד הוא התעלה לרמה גבוהה במשחק דו צדדי, אבל קיבלנו שוב טעימה מהיכולת המוחלטת של האנדרדוג הממושמע שיצר דייגו סימאונה, משל היה דייגו אחר. אז אם לראשון הייתה את יד האלוהים, לצ'ולו סימאונה זאת כנראה כאפת האלוהים. כי את הצ'פחה שקיבל בדקה 90 איש הצוות של אתלטיקו, אחרי שהרגיש את נחת זרועו של סימאונה, כשלא אושר לו החילוף שרצה בזמן שהכדור היה בחוץ – את זה אותו בעל תפקיד אצל ה"קולצ'ונרוס" לא יישכח. וגם אנחנו לא, בפסיפס התודעתי, בתוך רובד המוזייקה הצבעונית של תמונות ואימג'ים מהם מורכבת ההיסטוריה של הספורט בעידן המדיה החברתית והסלולארית.
אם למנות אז יש כמה גיבורים לערב הזה. הראשון הוא סימאונה. אחרי כל כך הרבה סופרלטיבים כבר השוו אותו לצ'ה גווארה, שאולי אפשר לכנות אותו "המנהיג" או "הלוחם" האולטימטיבי. אבל גם בדמותו שלו סימאונה תמיד מדרבן, מחזק, דוחף, משנה. מחזיר את הקבוצה שלו לכלוב האריות המפחיד במינכן, והמחתרת ממדריד שוב עושה את העבודה עם שער חוץ שמסדר לה עלייה שנייה בשלוש שנים לגמר אלופות שלישי בסך הכל בהיסטוריה. כך שאם עד היום עוד היה ספק מיהו גדול מאמני אתלטיקו – לואיס אראגונס המנוח או סימאונה – הרי שאחרי ההישג הזה, יחד עם כל שאר ההישגים בשלוש השנים האחרונות, ניצב צ'ולו לבדו בפסגה. גם פיתוי מצ'לסי לא הצליח להזיז את הטרובדור הארגנטיני חם המזג ממקומו במובטח על הקווים במדריד. השנה הזאת הוא הפיל שני שוורים מרובי שרירים וקרניים חדות אימתניות, הראשון היה כזכור ברצלונה בשלב רבע הגמר. אבל עם חניתות דקים וסבלנות של טרובדור אמיתי, הצליח שוב צ'ולו להמם את כל העולם. משמע היינו כולנו פרים בזירה שלו.
מעבר לסימאונה, שכבר מתחיל כמעט להימאס להגיד את השם שלו, יש את כובש השערים המדופלם אנטואן גריזמן. אותו ילד צרפתי צנום שמאמן הנוער ניסה להניא מלשחק את המשחק הפופולרי ביותר בעולם, הפך אצל הטרובדור משחקן כנף כשרוני למימוש אדיר כחלוץ מטרה אימתני. האליגטור הצרפתי נעזר בפס מדוייק של האקס פקטור במדי הרוחו-בלאנקוס – אל ניניו טורס, שחוזר הביתה בענק כדי להצעיד את הקולצ'ונרוס אל עבר גמר נוסף. השילוב "טורס את אל ניניו התקפות מסוכנות בע"מ" הפך להיות לאחרונה אחד הקטלניים ביבשת, ושוב מוכיח סימאונה שאת הקבוצה מאמן המאמן, ושאמונה וחזון לא פחות חשובים מתקציב או משמות. גריזמן כובש באחד האיצטדיונים המפחידים ביבשת בקלות ובתמימות של נער בשכונה. זו גם אחת התכונות של קבוצת העניים ממדריד. הם צנועים ותמימים. הם מאמינים לכל דבר שיוצא במבטא הארגנטיני הספק רהוט של סימאונה, שבעצמו הוא סוג של ילד שכונות שגדל להיות פרופסור מטורף. כך או כך, גריזמן הוא כיום אחד מחמשת שחקני ההתקפה הטובים בספרד, ואחד הטובים שיש באירופה כולה. לראייה – הוא מגיע עם אתלטיקו לבמה הכי גדולה והכי חשובה מלבד המונדיאל – גמר ליגת האלופות במילאן.
אבל במשחק שאיים בהתחלה להפוך למשחק ארוך ומשעמם של 1-0, אחרי השער מבעיטה חופשית של צ'אבי אלונסו הותיק, שנפל ברשתו של אחד מהשוערים הכי טובים בעולם כיום, הפך יאן אובלאק למושיע של מדריד אחרי שהציל פנדל מרגלו של תומאס מולר. מולר ניגש לבעיטה עם היסוס קל בעיניים, כזה שרואים אצל שחקנים שלרוב לא מצליחים לפרוע את השטרות מהנקודה הלבנה. אחרי שאתלטיקו קרסה מהרגליים אל מול הפיזיות האדירה והאינטנסביות הבלתי מתפשרת של המכונה הבווארית המשומנת, נהפכה הקערה על פיה. במחצית השנייה הייתה זו התקפה קטלנית של טורס את גריזמן שגרמה למשחק להפוך לדרמה ב-90 דקות. כפי שידענו עוד לפני המשחק ולא רצינו לשאול. אחרי שאתלטיקו הצליחה לנצח 1-0 במשחק הראשון זה מה שהיה צפוי – ששחקניו הממושמעים של סימאונה יעשו עקיצה ב-45 דקות ויפרידו וימשלו בענק של גווארדיולה.
LUKAS BARTH/AFP/Getty Images)
אבל זה כמעט וכלל לא קרה. פפ שחווה את ההשפלות של השנתיים הקודמות דחף את שחקניו בכוח והשיג את ה-1-2 בזכות המשפט המפורסם שאומר ש:"2 נגיחות של הקבוצה המתקיפה ברחבה זה שער". לבנדובסקי עם היתרון למכבש הגרמני. מי אם לא הוא. אבל עוד שפן אחד נשאר בקצה הכובע של הקוסם דייגו. הפעם היה זה תורו של מהלך לא אופייני של הקולצ'ונרוס, אולי בגלל משחק עוד יותר לא אופייני של המכבש של גווארדיולה. טורס פרץ באגף וסחט פנדל מפתיע, בעצם בניגוד מוחלט למהלך המשחק. אתלטיקו שנדחפה אל הקיר של האליאנץ ארנה הגיבה כמו קבוצה גדולה. אנדרדוג? אולי כבר עדיף לא להגיד את זה יותר על אתלטיקו כל עוד סימאונה מאמן אותה.
מי שהסתכל במספיק הילוכים חוזרים ראה שעל אף הביקורת היה פנדל מלא על טורס. הוא יראה מרטינס אמנם גלש לעבר טורס מחוץ לרחבה, אבל המגע של כף רגלו עם זה של טורס היה בבירור בתוך הרחבה. כך או כך, טורס ניגש לבעוט פנדל שני במשחק, כשבקרב השוערים הפנימי בין אובלאק לבין נוייר, הראה הגרמני שגם הוא יכול להציל פנדל והדף את הבעיטה הבינונית של טורס. שאלה טובה אם לא היה עדיף לתת לפנדליסט הקבוע של אתלטיקו גריזמן לבעוט פנדל כל כך חשוב ברגע כזה קריטי. החוקיות המיסטית של הכדורגל דורשת כי היתרון יעבור כעת למי שנהנה מהפספוס של טורס, שזאת באיירן כמובן.
אבל אז הגיח שוב יאן וסיפק את אחת מההצלות הגדולות בקריירה שלו. בכדור שנבעט מרגלו של אלבה מחוץ לרחבה וניתז מרגל של הגנת אתלטיקו, זינק אובלאק באינסטינקט של שוער ענק ועצר שער בטוח. זה היה למעשה המהלך המכריע בהתמודדות, המהלך ששבר סופית את חייליו של פפ וסיפק את הסנסציה לכאורה, כשבפעם השלישית במפגשי חצי הגמר הודחה שוב באיירן תחת השרביט המצוברח של גווארדיולה. אולי הבעיה של באיירן הייתה דמות מי שהיה אמור להיות המושיע העולה מן הספסל, כי הילד קומאן הוא עדיין שחקן עולה, ועוד לא שחקן מכריע ברמות הגבוהות. אתלטיקו כמסתבר אינה בנפיקה. כנראה שבשנים הקרובות יכבוש קומאן שערים חשובים ויתקדם, אבל זה לא מה שמשנה. כי בסופו של יום מה שחשוב הוא מי עלתה. ושוב זו אתלטיקו, שמזכירה לנו את כוחו המופלא של אנדרדוג נחוש, בדומה ובשונה לאלופת אנגלייה הטרייה, לסטר סיטי. שזה כבר סיפור אחר.
עד שתדע מי מצפה לה במשחק ההוא בסן סירו בשבת ה-28 למאי, אותו גמר שיהיה מספר 4 בסך הכל בסן סירו, מספר 24 בליגת האלופות ו-61 בסך הכל, במפגש שייערך הערב בין ריאל מדריד לבין מנצ'סטר סיטי (0-0 במשחק הראשון), אתלטיקו יכולה לספוק ידיים בהנאה ושבת על זרי הדפנה. אם תפגוש את מנצ'סטר סיטי זה יהיה מפגש ראשון בין שתי הקבוצות במסגרת אירופית, ולכן כמובן הגמר הראשון מסוגו בין שתי הקבוצות האלה. לסיטי בכלל זה יהיה (אם היא תעלה) גמר ראשון בתולדותיה. כמובן שהעניין גובר משתי סיבות: א. השוני הטקטי בין שתי קבוצות מליגה שונה, בניגוד למפגש נוסף בין שתי ספרדיות. ב. זה מבטיח את העובדה שתהיה אלופת אירופה חדשה, לראשונה מאז 2012 (אז צ'לסי זכתה בתואר) ובסך הכל בפעם השלישית מתוך 13 הגמרים האחרונים.
אם יפגשו האדומים לבנים את ריאל מדריד, אז זה יהיה מפגש שלישי רצוף בין שני המועדונים בליגת האלופות, ושני בגמר בשלוש שנים. בשני המפגשים הקודמים הייתה זו ידם של הלבנים על העליונה, כשרק שערון של צ'יצ'ריטו הבדיל ביניהן בעונה שעברה, והפדחת של ראמוס מלך הדסימה עם עוד שתי דקות היו אלה שהפרידו בין אתלטיקו לבין הכתר האירופי הראשון שלה המועדון. לא משנה את מי יפגשו, רוצים הקולצ'ונרוס להוריד קוף מהגב ולהוכיח שהעונה זה כבר באמת לא 1974. ולא רק בגלל שעברו את באיירן מינכן. מה שעומד לזכותם הוא הידיעה שבשנתיים הקודמות שתי הקבוצות שטפחו על גבו של פפ בדרך אל הגמר גם זכו בסיום להניף גביע. וכן, גם הן היו ספרדיות כשרות למהדרין.
